דף הבית אודותינו מאמרים המילה שלך גלריית תמונות גלריית וידאו וויקיפיס תרומה
פעילות מורה נבוכים

זיכרונותיה של בוגרת מערכת החינוך הישראלית

מאת מיכל הרמתי  24.10.2013

 

 

 

תל אביב, שנת 2000, אני הייתי בכיתה ט' ולמדנו את ההיסטוריה שלנו מספר גדול ויקר. מכיוון שלמורים להיסטוריה בחטיבת הביניים יש, במידה מסוימת, חופש לקבוע מה הם ילמדו בכיתה, אנו למדנו היסטוריה אירופאית של המאה ה -19 ונושאים אחרים אשר ניתן לסווגם תחת הכותרת ידע כללי. הספר כיסה מגוון רחב של נושאים ונכתב בצורה מעניינת כך שנהניתי לקרוא אותו גם בזמני הפנוי.

וכך גיליתי כל מיני סוגים של עובדות מרתקות. לדוגמא, שלבנון עברה מלחמת אזרחים, או שבריטניה הייתה האחראית להקמתה של ממלכת ירדן. אלה היו תגליות מעניינות ומרגשות, וההבנה שהפוליטיקה של המזרח התיכון לא סובב באופן בלעדי סביב תיעוב מדינת ישראל, העניקה לי תחושת הקלה. בשנה שלאחר מכן, משרד החינוך גנז את הספר בטענה שהוא לא היה ציוני מספיק.

אני לא יכולה להימנע מלהשוות את יחסה של מערכת החינוך בישראל כלפי התלמידים שלה להומברט הומברט (הדמות בספרו של נבוקוב) שפחד כל כך שלוליטה שלו תעזוב או תחשוף אותו, עד כי הוא שיקר וגרם לה להאמין שעתידה בסכנה באם תבגוד בו. בכך הוא עיצב את עולמה הפנימי והנציח מערכת יחסים פתולוגית נצחית.

האם הלאומיות הישראלית עומדת בפני איום קיומי פנימי כה חמור שמערכת החינוך חייבת לעשות כל שביכולתה בכדי למנוע ידע מאזרחיה? האם לא ניתן לסמוך על כך שחינוך רחב היקף ומעמיק יחזק את הנוער הישראלי באופן שיתרום למדינה?

הרשו לי לספר בקצרה את חוויותיי הקשורות ללימוד היסטוריה כתלמידה לשעבר במערכת החינוך היהודית, מכיוון שכשהייתי תלמידה, נושא זה הטריד אותי מאוד:

זוהי עובדה ידועה כי תלמידים בישראל לומדים על מדינת ישראל בהקשר ציוני בלבד. מבית הספר היסודי ועד לסוף בית ספר תיכון, ההיסטוריה היהודית והציונית חוזרת ונלמדת שוב ושוב (אך לא ההיסטוריה של מדינת ישראל שלאחר הקמתה). בחינות הבגרות מוקדשות אך ורק לנושאים אלה, למעט אחד, שאני זוכרת משנותיי כתלמידה, והוא השפל הגדול של 1929 בארצות הברית.

כשסיימתי את הלימודים בתיכון, לא ידעתי שבריטניה שלטה פעם בתעלת סואץ. מצד שני, אני זוכרת שבמהלך שנות לימודיי בבית הספר למדנו לא פחות משלוש פעמים על היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופה העותמאנית, ואני עדיין זוכרת את ההכנות האינטנסיביות למבחנים בתיכון אשר שאלו, בפירוט מדהים, על קונפליקטים פנימיים של פוליטיקאי זה או אחר אשר החזיק ברסן השלטון בבית המשפט המלכותי של ממלכת יהודה בתקופת הבית הראשון.

לא יעלה על הדעת שמישהו יכול לדמיין שזהו נושא חשוב ללמידה בעוד שהסכסוכים הפנימיים של מדינות שחולקות גבול עם ישראל ולהם השלכות יום-יומיות על מדינתנו הוא נושא משני.

המסקנה היחידה שאני יכולה להסיק מכך היא שהאנשים שקובעים את המדיניות החינוכית מפחדים שהתלמידים יאבדו את המוטיבציה שלהם להתגייס ליחידות קרביות אם הם רק יצליחו לדמיין שמעבר לגבול חיים אנשים שעצם קיומם לא סובב רק סביב היותם איום מתמשך לישראל (כפי שהיה וממשיך להיות).

הקורבנות היהודים-ישראליים משמשים נרטיב מרכזי בעיצוב הלאומיות הישראלית. אבל מערכת החינוך יוצרת בורות עמוקה ומכוונת בנוגע להיסטוריה ולפוליטיקה האזורית על ידי הטלת צנזורה על הסיפורים הרבים שעיצבו את האזור. וכך, כאשר בוגר תיכון נתקל לבסוף במידע הקשור לדינמיקת הכוח, שרלוונטית לעיצוב ההיסטוריה של המדינה שלו ושעד כה לא ידע עליו, הוא עשוי להתחיל לפקפק באמינותה של מערכת החינוך. כשבוגר מתבונן באופן שבו נושא הקמת המדינה נלמד, הוא עשוי לראות בהתמקדות המוגזמת בהיסטוריה הציונית והיהודית כניסיון להסתיר משהו. הוא עלול לחשוב שהטיוח המכוון הוא בבחינת הכרה בעוולות שנגרמו לעם הפלשתיני עם הקמתה של מדינת ישראל שלמעשה סותרות את הבסיס המוסרי שלמדינת ישראל.

סטודנטים יהודים חייבים להכיר את המפה הפוליטית הרחבה יותר של האזור. יש להם זכות ללמוד על כך שאיראן היא לא רק איום קיומי על מדינת ישראל, יש להם זכות לדעת את הנסיבות השונות שהביאו אותנו להתייחס לשלום עם מצרים כשלום "קר", יש להם זכות להבין מדוע לפלסטינים אין מקום במדינות ערב שכנות באזור, ומהי המשמעות המלאה של המילה "ג'יהאד" - אשר איננה מתייחסת רק לפעולות טרור.

הישראלי הטיפוסי גאה בעובדה שחלק ממילות הסלנג שלו הן בערבית, ושלמטבח שלו יש שורשים מקומיים. תכנית הלימודים בהיסטוריה היא רק דוגמה אחת מני רבות לאופן שבו מערכת החינוך מבטלת את ההיבט הזה של חיינו וממקמת את הלאומיות היהודית-ישראלית כל כך עמוק בתוך ההוויה שלנו, שכל ויכוח פוליטי עם זר הופך את אותו אדם באופן אוטומטי לבור ועם הארץ או אנטישמי.

על ידי הכרה במסגרת האזורית בה מדינת ישראל קיימת, מערכת החינוך הייתה עושה צעד קטן ואפשרי לטובת הציונות, שכבר מזמן הפסיקה להיות תלויה בשורשיה האירופיים או התנ"כיים, והפכה לתלויה על יכולתנו לחיות כיהודים בארץ ישראל. ההשלכות של הכרה כזו יכולים להיות נושא לוויכוח בקרב אזרחי המדינה הזו. עם זאת ניתן להניח כי הכרה בכך שארץ ישראל ממוקמת בין עמים שקיימים בזכות עצמם ולא רק על היותם אויבי ישראל, יהיה צעד חשוב לקראת יצירת חיים ברי קיימא בארץ הזו.

 

# # #

* מיכל הרמתי, נולדה וגדלה בירושלים. בזמן כתיבת המאמר היא הייתה במהלכה של השנה השלישית ללימודי התואר הראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב. מאמר זה הוא חלק מסדרה מיוחדת על לאומיות במערכת החינוך הישראלית ונכתב עבור שירות החדשות קומון גראונד (CGNews).

מקור: שירות חדשות של קומון גראונד(CGNews) , 01 באוקטובר 2009 www.commongroundnews.org.

 

 

 

 

תגובה
ההחלטה אם להוסיף את התגובה שלך לאתר היא בידי מנהלי האתר.
אי-מייל שם
תגובה
אני מסכים לתנאי השימוש
מסיבות בטיחות האתר, נא למלא בשדה הבא את האותיות שמופיעות בתמונה.
CAPTCHA Image


אם התמונה לא ברורה, לחץ כאן כדי להחליפה
0 תגובות