דף הבית אודותינו מאמרים המילה שלך גלריית תמונות גלריית וידאו וויקיפיס תרומה
פעילות מורה נבוכים

ישראלי ופלסטיני הופכים מאויבים לאחים

מאת שלי חרמון  22.10.2013

 

 

 

תל אביב, ישראל – היה זה בצהרי יום חם בספטמבר בתל אביב והייתי בדרכי לסינמטק בכדי לצפות בפרמיירה העולמית של הסרט "בעין הסערה", אשר מספר את הסיפור הבלתי יאמן של בסאם ארמין ורמי אלחנן – פלסטיני וישראלי אשר כנגד כל הסיכויים הפכו מאויבים לאחים.

הצוות שלנו בחר את יום השלום הבינלאומי, 21 בספטמבר, בכדי להשיק את הסרט מכיוון שרצינו להעביר מסר של תקווה לעולם ולהראות כי קיימת דרך אחרת, לה אנו זקוקים נואשות בימים אלו.

הסרט הוקרן במקביל בכל סינמטק בישראל, כמו גם בפרלמנט הנורבגי באוסלו, בבתי קולנוע בפילדלפיה ובצרפת. הסרט הוקרן גם בשני ערוצי טלוויזיה: ערוץ 5 הצרפתי והערוץ הספרדי  Chello Multicanal.

אבל בזמן שהלכתי לכיוון הסינמטק, חשה התרגשות מסיומו של פרויקט של חמש שנים, התחוור לי שבדיוק כאן, במקום שכה זקוק למסר של הסרט, הוא יישאר אלמוני לרובם. האם למישהו יהיה מספיק אכפת בכדי להגיע? תהיתי. האם בקרב מרבית הציבור הישראלי והפלסטיני המיואש, שבעיניהם המילה "שלום" הפכה לכל כך לא "קולית", מאמצינו יפלו על אוזניים ערלות?

נולדתי בישראל אך עברתי ללונדון בגיל 8 ושם גדלתי. הפרספקטיבה שלי לגבי החיים התעצבה שם, אך ליבי נשאר מאז ומעולם כאן. במשך שנים נאבקתי בכדי להבין מדוע הסכסוך העיקש בין ישראלים לפלסטינים ממשיך להתקיים, מדוע הוא גבה את חייו של סבי אשר האמין בסובלנות ובהבנה, מדוע מספר הקורבנות ממשיך לגדול ומדוע אנו ממשיכים באותה דרך שלא עובדת כבר עשורים רבים.

לפני חמש שנים החלטתי סוף סוף לשוב לישראל, החלטה שלוותה במסע למציאת אנשים נוספים שלא מאמינים באלימות כתגובה נורמלית ומוצדקת למצב הנוכחי. חיפשתי אחר אנשים משני צדי המתרס אשר הצליחו כנגד כל הסיכויים להתעלות מעל ההתניות של החברה והתרבות שלהם. כך נודע לי על ארמין ואלחנן וכך יצא שסיפרתי את סיפורם המדהים.

"בעין הסערה" סרט דוקומנטרי אותו ביימתי והפקתי יחד עם ניסן כץ, עוקב אחר מסעם של ארמין ואלחנן, שהיו פעם לוחמים מסורים אשר היו מוכנים להיהרג ולהרוג אחד את השני למען מדינותיהם, שגם לאחר שאיבדו את בנותיהם לסכסוך הצליחו להתגבר על הדחף לנקמה ויצאו למסע משותף להאנשת אותו אויב אשר לקח מהם מישהו כה קרוב ואהוב. לאורך הדרך הם מגלים את החברות וההומור אשר מסייע להם להישאר בחיים.

בזמן שהקהל החל למלא את האולם עד סופו, התגברה בי האמונה שמסר הסרט יעבור ויתקבל למרות הכל.

כאשר עליתי לבמה בכדי לדבר על הסרט לאחר ההקרנה, ראיתי כי אף לא זוג עיניים יבש אחד נשאר באולם. השקט שיצר את האווירה הטעונה והאמוציונלית נשבר על ידי מחיאות כפיים סוערות. כאשר ארמין הצטרף אליי לבמה, כל אחד ואחד מהצופים עמד על רגליו.

באותו היום כשחזרתי הביתה, קיבלתי עדכונים מההקרנות השונות, מבול של טלפונים, הודעות טקסט ואימיילים מהאנשים הרבים שצפו בסרט בכל העולם, אך בעיקר מהצופים בארץ. בזמן שקראתי את תודתם על שחלקתי סיפור זה, על שהענקתי להם תקווה, על שהרחבתי את אופקיהם והראיתי להם דרך אחרת, הבנתי שכאשר אנו מצליחים לסדוק את שריון הפחד והפסימיות ולהסתכל מעבר, גם אם לרגע, אנו מסוגלים לראות את "האחר" ולגלות תשוקה משותפת לעתיד טוב יותר.

זו אולי טיפה בים, אך אם אפילו כמה אנשים יצאו מהאולם עם תחושת אמון מחודשת באנושות, הטיפה הזו תשלח אדוות, אשר ייתכן ויהפכו לגל.

 

 

 

תגובה
ההחלטה אם להוסיף את התגובה שלך לאתר היא בידי מנהלי האתר.
אי-מייל שם
תגובה
אני מסכים לתנאי השימוש
מסיבות בטיחות האתר, נא למלא בשדה הבא את האותיות שמופיעות בתמונה.
CAPTCHA Image


אם התמונה לא ברורה, לחץ כאן כדי להחליפה
0 תגובות