דף הבית אודותינו מאמרים המילה שלך גלריית תמונות גלריית וידאו וויקיפיס תרומה
פעילות מורה נבוכים

אידאולוגיה דתית אלטרנטיבית

מאת משה הלברטל  12.10.2013

הטבח בחברון ב- 25 בפברואר 1994, היווה סממן נוסף לכך שאנו נמצאים בעיצומו של תהליך שעלול להפוך את הסכסוך המתמשך בין ישראל לפלסטינים למאבק דתי. הרוצח, גולדשטיין, הגדיר את עצמו כיהודי דתי ותומכיו מונעים, בין היתר, על ידי פרשנות קיצונית של כתבי הקודש. התפתחות זו מקבילה להתגברות מעשי הטרור על ידי חמאס, צד נוסף בסכסוך אשר מובל על ידי אידיאולוגיה אסלאמית. ההליכה האיטית לכיוון פיוס נתקלת שוב ושב בהתנגדות דתית בשני הצדדים. אם באמת הסכסוך הפוליטי יהפוך למלחמה אפוקליפטית בין יהדות לאסלאם,  צורת מחשבה דתית מעוותת של "הכל או כלום" תשלוט ביחסים בין שני העמים.

תרחיש מאיים זה מסמל שוב את הדחיפות בהשגת פתרון מדיני בין הצדדים. מנהיגות שני הצדדים חייבות לזכור שכל חלל שנוצר בשל המבוי הסתום הפוליטי מנוצל מיד על ידי האידיאולוגיה הקיצונית. לפיכך, על שני המנהיגים להיות מודעים לכך שהעיכובים והתמרונים הרגילים, שמהווים חלק בלתי נפרד ממשא ומתן פוליטי רגיל, הינם מותרות מסוכנת במצב שלנו. אנחנו צריכים לשמור על מומנטום השלום לפני שהקיצונים ימוטטו את התהליך העדין. אם זאת, פוליטיקה אינה מהווה פתרון לסכסוך דתי, והסטת האחריות כלפי ההנהגה הפוליטית הינה רק תרופה חלקית למצב מסוכן. התשובה צריכה לבוא מהקהילות הדתיות עצמן. היום אנו זקוקים לפרשנות דתית חלופית לאסלאם וליהדות. פרשנות שתערער, מבפנים, את הפרשנות האולטרה-לאומנית של שתי הדתות. קריאה שכזו תתעל את האנרגיה הדתית לטובת פיוס ותסייע להשריש את השלום וקדושת חיי האדם. מעבר לאמונתי כי התפתחות אוצר מילים ורגישות דתית הינן חיוניות לכל פתרון, כיהודי דתי, מה שמונח על כף המאזניים בשבילי הוא לא רק עתידה של ישראל כמדינה דמוקרטית, אלא עתידה של היהדות כולה. אנסה לתחום שני אזורים שבהם חזון דתי חלופי לזה של "גוש אמונים" צריך להתמקד. הראשון הוא קדושת הארץ וקדושת החיים, והשני הוא בדלנות ותודעה אנושית משותפת.

על פי המסורת היהודית יש רק שלוש מצוות הנחשבות לייהרג ואל יעבור: עבודה זרה, גילוי עריות ורצח. או, אם לנסח את זה במונחים של ימינו, יש שלוש מצוות, ושלוש בלבד, שנמצאות מעל לשיקולים של ביטחון פיזי. ובאשר לשאר המצוות, אף אדם לא מחויב להקריב את חייו בכדי לקיים אותם. לדוגמה, על פי ההלכה, יהודי מחויב לחלל את השבת על מנת להציל מישהו אחר. לאור השקפה זו בנוגע לקדושת החיים, רוב הפוסקים רואים את האידיאולוגיה הדתית החדשה שפותחה על ידי "גוש אמונים" כעיוות הערכים. על פי האידיאולוגיה הדתית של "גוש אמונים", מצוות יישוב הארץ קודמת אפילו לשלום. לכן הימין הדתי טוען כי פשרה טריטוריאלית אסורה על פי ההלכה היהודית. האידאולוגיה הדתית המנוגדת צריכה להדגיש את קדושת החיים מעל ומעבר לקדושתה של הארץ. אם פשרה טריטוריאלית תציל חיי אדם של ישראלים והן של פלסטינים, לממשלה יהודית לא רק מותר להחזיר שטחים, אלא יש לה את המחויבות לעשות זאת. לפיכך, אידיאולוגית "גוש אמונים" שמקדשת את הקרקע כערך העיקרי הקודם לחיי אדם, הינה סוג של עבודת אלילים בעצמה. פסק דין זה, שפשרת שטחים תמורת שלום היא אסורה על פי החוק היהודי אינו מקרה של קיצוניות, אלא דווקא אידיאולוגיה חדשה שנושאת את הרעיונות הרבניים המסורתיים בנוגע לקדושתה של הארץ ומגיעה למסקנה האבסורדית שהאדמה קדושה יותר מהחיים: פשרה טריטוריאלית היא אפוא לא רק אסורה, היא מחייבת. 

אחד העיוותים הנפוצים ביותר של הדת בעידן המודרני הוא גיוס האידיאולוגיה הדתית לטובת אולטרה לאומניות. האתגר הגדול ביותר של הקהילה הדתית הוא לשמור על עצמאות דתית ולהילחם בחילול הקודש והפיכת האל לכלי פוליטי ש"שומר על האינטרסים הלאומיים". כחלק מהפיכת הדת לכלי בידי הפוליטיקה הלאומית, הפרשנות החדשה של הימין הקיצוני משתרעת גם על מערכת היחסים בין היהודים לערבים, ולא רק על מערכת היחסים בין היהודים לארץ ישראל. מאיר כהנא נהג לצטט את התיאור המקראי של כיבוש ארץ כנען על ידי יהושע כפרדיגמה יהודית לטיפול באויבים מקומיים: כפי שיהושע גירש את הכנענים מן הארץ, יש לגרש את הפלסטינים. זה אולי נשמע מאוד כמו קיצוניות, אך ניתן לתאר זאת יותר כקריאה מרושלת של הטקסט. בתנ"ך היחס הקשה כלפי הכנענים הוצדק על ידי הרצון למגר את עבודת האלילים מן הארץ. המלחמה המקראית לא הייתה סכסוך לאומי על החזקה בקרקע, אלא מלחמה בין אמונות שונות: אמונה באל יחיד ואמונה באלילים רבים. אני לא יודע אם חילונים ישראליים בתל אביב הם פחות או יותר עובדי אלילים מאשר המאמינים הפלסטינים באל יחיד בשכם, אבל דבר אחד ברור: לסכסוך ביניהם יש קשר רופף עם התנ"ך, והאמונה ההפוכה רק מרעילה את האווירה הפוליטית ומיצגת עיוות אמיתי של היהדות למטרות פוליטיות. הרמב"ם, הפוסק הגדול ביותר של ההלכה היהודית, הגדיר מוסלמים כמאמינים באל יחיד, ואף אמר שהמוסלמים והיהודים מתפללים לאותו אל. רצח מתפללים לאל, במקום קדוש, בזמן תפילה, היא גם סטייה מהמסורת היהודית וגם חילול שמו של האל.

המשימה של האידיאולוגיה הדתית האלטרנטיבית היא לקבוע עמדה דתית אשר שוללת את מוחלטות הארץ ומגדירה אותה כעבודת אלילים. כמו כן עליה גם לחצוב תחום דתי של אנושות משותפת אשר יתעלה מעל כל סוג של בדלנות מוגברת. המשנה שואלת את השאלה הבאה: מדוע האל החל ביצירת העולם בבריאת אדם אחד בלבד? התשובה הראשונה במשנה היא שבריאתו של אדם אחד מלמדת אותנו שאם מישהו שופך את דמו של האחר, זה כאילו הוא הרס את היקום כולו. התשובה השנייה היא שהאדם נברא לבדו כדי שאף אחד לא יוכל לומר "אבא שלי גדול יותר מאבא שלך". לאנושות על פי ההגדרה בסיפור הבריאה המקראי, יש אב אחד, והגזענות הובסה על ידי הסיפור המכונן של הבריאה במקרא. בכל אחד מאתנו – יהודים ומוסלמים, נוצרים והינדו – יש את האדם שנוצר בצלמו של האל. כך, הקדוש וההומני שבנו לא נעלם בשל ההיסטוריה והנאמנות הדתית או הלאומית האישית שלנו. אם נאבד את האמונה שאלוהים, בצורתו העמוקה ביותר, משקף את העיקרון שמתעלה על בדלנות, אזי נדון את עצמנו לעבוד את ה"כוח" מאשר את אלוהי אברהם. המשימה של ההנהגה הדתית, של היהודים והמוסלמים, היא להזכיר לכולנו שאלוהים, אותו אנו עובדים יחד, חוצה גבולות לאומיים, וכי שימוש ב"אלוהים" כגורם מחלוקת הוא להפוך אותו לאליל של שבט במקום אלוהי היקום.

 

מקור: Palestine- Israel Journal: http://www.pij.org/details.php?id=744

 

תגובה
ההחלטה אם להוסיף את התגובה שלך לאתר היא בידי מנהלי האתר.
אי-מייל שם
תגובה
אני מסכים לתנאי השימוש
מסיבות בטיחות האתר, נא למלא בשדה הבא את האותיות שמופיעות בתמונה.
CAPTCHA Image


אם התמונה לא ברורה, לחץ כאן כדי להחליפה
0 תגובות