דף הבית אודותינו מאמרים המילה שלך גלריית תמונות גלריית וידאו וויקיפיס תרומה
פעילות מורה נבוכים

השורשים ההיסטוריים לסכסוך הישראלי-פלסטיני

מאת פרופ' אפרים יער  30.09.2013

 

 

 

I רקע היסטורי קצר

הסכסוך ישראלי הפלסטיני נמשך כבר מעל ל- 100 שנה, אם כי הוא הפך לאינטנסיבי וידוע לציבור הרחב מאז סוף 1940, כאשר ב - 29 בנובמבר 1947, העצרת הכללית של האו"ם אימצה את החלטה 181, שקראה לחלוקת פלסטין למדינה יהודית ומדינה ערבית.

תכנית החלוקה התקבלה על ידי הקהילה היהודית, אם כי לאחר מחלוקת פנימית מרה; בעוד הפלסטינים והליגה הערבית דחו אותה לחלוטין. ההתנגדות בתוך הקהילה היהודית התבססה על שני טיעונים מרכזיים שלהם רלוונטיות לדיון הפוליטי הפנימי שמתרחש גם כיום: מחנה הימין, שהיה מורכב בעיקר מהתנועה הרוויזיוניסטית (מאוחר יותר, תנועת החרות) והארגונים הצבאיים למחצה של האצ"ל (הארגון הצבאי הלאומי) והקיצוניים יותר לח"י (לוחמי חירות ישראל), עמד על כך שתכנית החלוקה לא הייתה צודקת , מכיוון שבריטניה כבר העניקה לערבים את הגדה המזרחית של פלסטין, כאשר בשנת 1923 יצרו את האמירות של עבר הירדן, ובשנת 1947 קיבלה את עצמאותה והפכה לממלכה ההאשמית של ירדן. המקור השני של ההתנגדות הגיע מתוך השמאל והמרכז של המפה הפוליטית.

חלק ממנהיגיה הבולטים של מפא"י, הציונים כלליים והמפלגות החרדיות, דאגו כי הקהילה היהודית הקטנה שמנתה כ - 650,000 איש לא תהיה מסוגלת להחזיק מעמד כנגד הצבאות הערביים שהיו צפויים לפלוש לפלסטין עם עזיבתה של בריטניה. עם זאת, דוד בן גוריון, המנהיג הבלתי מעורער של המפלגה הדומיננטית דאז, מפא"י, הצליח לשכנע את מרבית המפלגות הפוליטיות לתמוך בתכנית החלוקה, בטענה כי מדובר בהזדמנות היסטורית למען הקמתה של מדינה יהודית עצמאית ויש לתפוס אותה שכן היא לא תחזור על עצמה בעתיד.

התנגדות הערבים לתכנית החלוקה התבססה בעיקר על הטענה כי פלסטין כולה הינה חלק בלתי נפרד מהאומה הערבית, ושליהודים אין אף זכות היסטורית, משפטית או מוסרית. בעיניהם של הערבים, כל ההחלטות הקודמות שהכירו בזכות יהודית על פלסטין - הצהרת בלפור, הכרת חבר הלאומים בזכות היהודים על הארץ כפי שנכתב בהגדרת המנדט, ולבסוף, תכנית החלוקה של האו"ם - הפרו את זכותם הלגיטימית להגדרה עצמית של תושביה הערבים של פלסטין. קו טיעון זה היה שולב מאוחר יותר באמנה הלאומית הפלסטינית של אש"ף, ולפיה אותן החלטות "וכל שהתבסס עליהן" בטלות ומבוטלות.

האמנה גם קבעה באופן מפורש כי כל " טענות הקשר ההיסטורי או הרוחני של היהודי לפלסטין אינן עולות בקנה אחד עם אמיתות ההיסטוריה, או עם מרכיבי המדינה במשמעותם האמיתית" (יולי 1968 סעיף 20) . במילים אחרות, על פי ההשקפה הערבית, כל החלטה שמכילה בתוכה הכרה בזכאותם של היהודים על פלסטין, שלא לדבר על הקמת מדינה עצמאית על שטח פלסטין, או על חלקים ממנו, לא הייתה לגיטימית [1]. ההתנגדות הערבית לתכנית החלוקה הובילה לשני שלבים של לוחמה. השלב הראשון, שנמשך מסוף נובמבר 1947 ועד אמצע מאי 1948, היה למעשה מאבק צבאי פנימי בין היישובים הערבים והיהודים בתוך פלסטין – כאשר שניהם עדיין תחת שלטון המנדט הבריטי. לאחר מכן, ב -15 במאי 1948, כאשר הכוחות הבריטיים עזבו והמנדט הסתיים, חמש מדינות ערביות - מצרים, סוריה , ירדן, עיראק ולבנון – פלשו לפלסטין על מנת למנוע את יישום תכנית החלוקה. יום קודם, דוד בן גוריון הכריז על הקמתה של מדינת ישראל והפך לראש הממשלה הראשון שלה. המלחמה הסתיימה בשנת 1949 עם סדרה של הסכמי שביתת נשק בין ישראל למדינות ערב השכנות. כתוצאה מניצחונה, הסכמים אלה העניקו לישראל שטח משמעותי (כמעט 6000 קילומטרים בריבוע) מעבר לאזור שהייתה זכאית לו על פי תכנית החלוקה [2].

במקביל , ירדן סיפחה לשטחה את הגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים והעיר העתיקה, ואילו מצרים השתלטה על רצועת עזה. מלחמת העצמאות יצרה גם את בעיית הפליטים, כאשר מאה אלף פלסטינים עזבו, או נאלצו לעזוב את בתיהם במהלך המלחמה [3].

כתוצאה מכך, מה שנודע בשם "מלחמת העצמאות" לקהילה היהודית מתוארת כ"נכבה" (אסון) בקרב הקהילה הפלסטינית [4].

ההסדרים הטריטוריאליים של 1949 נשארו על כנם עד למלחמת ששת הימים (1967). באותן השנים, ירדן ומצרים שמרו תחת שליטתם, בהתאמה, את הגדה המערבית ורצועת עזה, תוך שנמנעו מכל ניסיון רציני להקים בשטחים אלו מדינה פלסטינית עצמאית. עם זאת, כתוצאה מניצחונה הסוחף במלחמת ששת הימים, ישראל כבשה את הגדה המערבית ורצועת עזה, ובכך שלטה על כלל שטחו המערבי של נהר הירדן. בנוסף, ישראל כבשה את כל חצי האי סיני, שהיה חלק בלתי נפרד ממצרים, ואת רמת הגולן, שהיה תחת שליטה סורית. בעקבות תוצאות המלחמה, המדיניות הרשמית של ישראל הייתה כי ההישגים הטריטוריאליים, כולל הגדה המערבית ורצועת עזה, ישמשו כקלפי מיקוח על מנת להגיע להכרה ולהסכמי שלום עם מדינות ערב [5]. אסטרטגיה זו הוכיחה את עצמה בהמשך, לפחות בחלקה (אם כי בעקבות עימות צבאי יקר נוסף באוקטובר 1973 - מלחמת יום כיפור), כאשר תחת חסותה של ארצות הברית, ישראל ומצרים חתמו על הסכם שלום במרס 1979.

בתמורה, ישראל הסיגה את כוחותיה מחצי האי סיני בחזרה לגבול הבינלאומי המוכר עם מצרים. עם זאת, הפלסטינים והמדינות הערביות האחרות סרבו להשתתף במשא והמתן בקמפ דיוויד, דחו את הסכם השלום בין ישראל למצרים והאשימו את מצרים בבגידה במטרה הערבית. ללא שינוי משמעותי במבוי הסתום הפוליטי בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים, ישראל שינתה בפועל את מדיניותה המוצהרת ביחס לשטחים הכבושים, ואפשרה בהדרגה ולאחר מכן אף עודדה הקמת יישובים יהודים באזורים אלה. שינוי זה במדיניות הושפע במידה רבה מלחצים פנימיים שמקורם בתנועות לאומיות קיצוניות, שחלקם מונעים על ידי רגשות נלהבים [6] דתיים ואחרים על ידי אידיאולוגיות ימין חילוניות.

עם חלוף הזמן, רוח תנועות אלה זכתה לתמיכה רחבה יותר מהציבור, אם כי היא ניזונה בעיקר מהימין הדתי והחילוני. עם זאת, יש לזכור כי הקמת יישובים יהודים בשטחים - יהודה ושומרון במינוח הישראלי הרשמי - החלה והתקדמה תחת שלטונן של ממשלות קואליציה שמאלניות, בין היתר הקואליציה בראשותו של יצחק רבין ז"ל, בתקופת כהונתו הראשונה כראש ממשלת ישראל בין השנים 1974 ו – 1977.

עם זאת, מדיניות הרחבת ההתיישבות היהודית מעבר ל"קו הירוק" הייתה הרבה יותר מחמירה ונרחבת בתקופות כאשר מפלגות הימין, בראשות הליכוד, שלטו [7].

כיום, קיימת כבר כמעט הסכמה אוניברסאלית שסיוע ועידוד התיישבות היהודית האזרחית בשטחים על ידי הרשויות הישראליות היו טעות היסטורית חמורה שאת השלכותיה ההרסניות אנו ממשיכים לחוות עד היום.

במקביל, צריך להכיר בכך שלא ניתן לנקות לחלוטין מאשמה את הפלסטינים ושאר העולם הערבי, לאחר שתרמו תרומה משמעותית משלהם להתפתחויות אלו. לדוגמה, זמן קצר לאחר שנת 1967, שמונה ראשי מדינות ערב השתתפו בוועידת פסגה ערבית שנערכה בחרטום (29 אוגוסט עד ה- 01 בספטמבר, 1967). בין ההחלטות שהתקבלו בכנס בנוגע לישראל היה מה שהפך להיות ידוע כ"שלושת הלואים": לא לשלום, לא להכרה ולא למשא ומתן. החלטה זו החלישה את הקול המתון בישראל ושיחקה לידיו של המחנה הניצי. אכן, החלטה זו שכנעה ישראלים רבים שהערבים לא יעשו שלום בעתיד הנראה לעין, ללא קשר למדיניותה של מדינת ישראל. יתר על כן , בנוסף להצדקה האידיאולוגית הדתית והלאומנית לצמיחתן של התנחלויות לפיה שטח פלסטין כולו הינו "ארץ ישראל" המקראית וההיסטורית, חלק מהישראלים העלו את הטענה כי בניית התנחלויות, לפחות באזורי מפתח מסוימים כגון בקעת הירדן ואזור הרי ירושלים, הינה חיונית לביטחונה הלאומי של ישראל [8].

למרות זאת, יש כאלו שעדיין מעלים את הטענה המקורית שההתנחלויות משפרות את עמדת המיקוח של ישראל, אם וכאשר הערבים ישנו את עמדותיהם ויהיו מוכנים להיכנס למשא ומתן לשלום עם ישראל. יחד עם זאת, כל הטיעונים הללו לא יכולים להכחיש את מציאות הכיבוש הישראלי על אדמה שאין לה עליה זכויות משפטיות על פי החוק הבינלאומי, על אוכלוסייה גדולה הנשלטת בניגוד לרצונה, ומעל לכל, על אפשרת חדירה בקנה מידה גדול של מתנחלים יהודים לאותה האדמה. מיותר לציין, כי עם חלוף הזמן, היקשרות המתנחלים לביתם החדש, אשר חוזק על ידי בואו של דור שני ואף שלישי, הפך אותם לקהילה אדירה שלא ניתן להתעלם ממנה. במילים אחרות, קוצר הראות של ההנהגה הפוליטית של ישראל בעשורים האחרונים הביאה ליצירתו של "גולם" שבנה רוח וכוח משלו.

II הסכם אוסלו והשלכותיו:

חוץ מהסכם השלום בין מצרים לישראל, ניסיונות שונים שנעשו במהלך שנות ה-  70 וה-  80 במטרה ליזום משא ומתן לשלום בין ישראל ושאר העולם הערבי, נכשלו. עם זאת, בסוף שנות ה- 80 ותחילת שנות ה -90, שילוב השפעותיהן של מספר התפתחויות קריטיות גלובליות (קריסתה של ברית המועצות) , אזוריות (מלחמת המפרץ), ומקומיות (האינתיפאדה הפלסטינית הראשונה), הביאו להופעתו אקלים פוליטי חדש, שתרם למאמץ בינלאומי חדש להבאת שלום למזרח התיכון. זה מעבר להיקף מאמר זה לדון בהתפתחויות היסטוריות אלו, אשר הובילו, לראשונה, לועידת מדריד בשנת 1991, ובהמשך לחתימה על הסכם אוסלו בספטמבר 1993 – אירוע המוכר בעולם כנקודת מפנה היסטורית ביחסי ישראלים - פלסטינים. בפעם הראשונה בהיסטוריה ארוכה וזרועה בעוינות ושפיכות דמים, שני הצדדים הסכימו הדדית להכיר בקיומה הלגיטימי של האחר והתחייבו להביא לפתרון של שלום לחילוקי הדעות ביניהם באמצעות משא ומתן ישיר על פי העקרונות והנהלים שפורטו בהסכמי אוסלו. עם זאת, למרות האופטימיות הנרחבת שהקיפה אירוע זה, ובמיוחד בקרב הקהילה הבינלאומית, יש לזכור כי החברה הישראלית הייתה רחוקה מלקדם בברכה בפה אחד את הסכמי אוסלו, כפי שלא כל חלקי החברה הפלסטינית והעולם הערבי הסכימו להם.

באשר לישראל,האופוזיציה העיקרית להסכם אוסלו נבעה בעיקר מהעמדה האידיאולוגית של מפלגות הימין שסירבו לקבל את העיקרון הבסיסי של רוח אוסלו, כלומר "שטחים תמורת שלום", ומשמעותו בסופו של דבר פינוי היישובים היהודים והקמת מדינה פלסטינית עצמאית. לימין, קבלת פשרה כזו הינה לרמוז על וויתור חזון "ארץ ישראל השלמה" ועל זכותם של אזרחי ישראל היהודים להתיישב בכל חלקי ארץ זו. ברמה פרגמטית יותר, היו שהצביעו על כמה ליקויים מרכזיים בהסכמי אוסלו, ובמיוחד עמימותם ביחס למנגנוני יישום וטיפול בהפרות, וכן הדחייה של נושאים קריטיים, כגון מעמדו העתידי של ירושלים ובעיית הפליטים לשלבים הסופיים של משא ומתן. ליתר דיוק, אדריכלי הסכם אוסלו מהצד הישראלי, כמו גם כמה מומחים חיצוניים, האמינו כי עמימות זו צריכה להיחשב כמקרה קלאסי של "עמימות קונסטרוקטיבית" [9], המאפשר לשני הצדדים מידה מסוימת של גמישות והסתגלות בשלבים המאוחרים יותר של "תהליך אוסלו". עם זאת, דעה זו לא התקבלה גלובלית. לספקנים, מנגנונים כאלה היו חיוניים משום שישראל הייתה צפויה, על פי הסכמי אוסלו, להעניק לפלסטינים הישגים מוחשיים, בעיקר טריטוריה ("יריחו ועזה תחילה"), ואילו זה האחרון היה צפוי לשלם בעיקר במונחים פוליטיים וסמליים, כגון הסרה מהאמנה הפלסטינית את הסעיפים שקראו במפורש להשמדתה של ישראל. הקרוב ביותר לפעולה קונקרטית בצד הפלסטיני היתה חובתם להילחם בטרור ולהפסיק את ההסתה והתעמולה נגד ישראל על ידי ההנהגה הפלסטינית והתקשורת. ההבחנה כי מתחילתו של תהליך אוסלו, הטרור וההסתה הפלסטינית המשיכו בקנה מידה גדול יותר מאשר אי פעם [10], שכנעו ישראלים רבים כי לא ניתן לסמוך על הפלסטינים, וכי הסכמי אוסלו חסרי אמצעים שיבטיחו עמידה באחריותם ללחום בטרור [11]. 

למרות זאת, הסכמי אוסלו היו מלווים במחלוקת עמוקה בחברה ישראלית, אשר באה לידי ביטוי בהופעתם, מאז החתימה, של שני מחנות שונים של תומכי ומתנגדי ההסכם. בחינה של הגודל היחסי של שני המחנות על פני הזמן מצביע על כך שניתן להגדירם על פי שתי תקופות. בתקופה הראשונה, שנמשכה עד אמצע 1999, שני המחנות היו כמעט שווים בגודלם, עם כמה תנודות קטנות, אם כי לקראת סוף תקופה זו, המגמה הצביעה על גידול קטן והדרגתי של מחנה הפרו אוסלו. שיאו של המחנה היה במאי 1999, כלומר, כאשר אהוד ברק נבחר לראש ממשלת ישראל. עם זאת, התקופה השנייה החלה זמן קצר לאחר מכן, כאשר מחנה הפרו אוסלו החל להתכווץ לאט ובהתמדה, כך שעד סוף שלטונו של ברק ובמהלך הקדנציה של שרון , הוא ייצג מיעוט קטן בקרב הקהילה היהודית בישראל.

המאפיין הבולט ביותר של התקופה הראשונה, שנמשך קרוב לשש שנים, היה רמת היציבות הגבוהה של העמדות הקולקטיביות של הציבור הישראלי היהודי כלפי הסכם אוסלו. יציבות זו משקפת במידה רבה את ההתגבשות, בתוך הקהילה היהודית ישראלית, של מחנות בעד ונגד אוסלו, אשר שמרו על גודלם היחסי כמעט לאורך כל אותה תקופה.

תופעה זו לא צריכה להילקח בזלזול, בהתחשב בהבחנה לעיל כי מרבית השנים הללו התאפיינו בטרור פלסטיני נרחב, שגבה את חייהם של מאות אזרחים ישראלים בעיקר יהודים שנהרגו בשכונות מגורים ובמקומות ציבוריים, כגון מסעדות, בסיסים ומרכזי קניות.

בנוסף, הרציחות התרחשו בתחומי הקו הירוק ובשטחים הכבושים, כאשר המספר הגדול ביותר של קורבנות טרור היו בגבולות הקו הירוק.

כך, בשנה הראשונה שלאחר החתימה על הסכם אוסלו, אשר במהלכה הסכם "עזה ויריחו" בין ישראל והרשות הפלסטינית נחתם ויושם, יותר מ -50 אזרחים ישראליים נרצחו על ידי מחבלים פלסטינים. רשימת הקורבנות גדלה בחמש השנים הבאות - עדיין לפני תחילת האינתיפאדה הפלסטינית השנייה - לכ -280 בני אדם [12].

כפי שנטען במקום אחר (ת. הרמן וא. יוכטמן יער  - 2002), ניתן להסביר את היציבות היחסית של מחנות הבעד והנגד אוסלו על ידי הפער בהשקפות הפוליטיות והאידיאולוגיות שבבסיס עמדות הציבור הישראלי כלפי "אוסלו". בהתאם לכך, כל מחנה פירש את הטרור הפלסטיני ומסגר אותו באופן שעולה בקנה אחד עם הנטיות המושרשות שלו. לפיכך, מחנה השמאל טען שהבחירה הפלסטינית בטרור הייתה למעשה תוצאה של ייאוש בשל המשך הכיבוש הישראלי והרחבת ההתנחלויות היהודיות. לפיכך, התגברות הטרור הפלסטיני הוכיחה את הצורך הדחוף לקדם את תהליך השלום, גם במחיר וויתורים יקרים.

חלק מחברי המחנה הפרו אוסלו הרחיקו לכת וטענו כי אלו שנהרגו או נפצעו על ידי מחבלים פלסטינים צריכים להיחשב כ"קורבנות תהליך השלום", כלומר כעלות מצערת אך נסבלת, כואבת שתהיה, למען המטרה הגדולה יותר שהיא משרתת. המחנה האנטי אוסלו, לעומת זאת, ראה בהגברת הטרור, ובחוסר הרצון של הרשות הפלסטינית להילחם בו כסימן לכך שהפלסטינים באמת לא היו מוכנים לעשות שלום עם ישראל וכי אמות המידה המוסריות שלהם, כפי שבאו לידי ביטוי במעשי ההרג המכוונים והשיטתיים של אזרחים ישראליים חפים מפשע, בהם ילדים, נשים וזקנים, הפכה אותם לבלתי ראויים ולשותפים בלתי אמינים לשלום. כפי שצוין לעיל, העניבה הווירטואלית בין שני המחנות נשברה לרגע במהלך קמפיין הבחירות של מאי 1999, כאשר בסופו ראש הממשלה ומנהיג הליכוד, בנימין נתניהו, הובס בהתמודדותו מול אהוד ברק, מועמד מפלגת העבודה. כפי שנראה בניתוח תוצאות הבחירות על פי שיוך מפלגתי על בסיס סקרי "מדד השלום", אהוד ברק ניצח במרוץ מכיוון שהוא הצליח להשיג את תמיכתם של חלק ממצביעי המרכז והימין, ככל הנראה המתונים והחברים הפרגמטיים של מחנה זה [13].

ערכו המוסף של ברק לקבוצה זו של מצביעים, כמו גם לציבור הבוחרים היהודי ישראלי באופן כללי, נגזר בעיקר מהרקע הצבאי הראוי לשבח ("החייל המעוטר ביותר בהיסטוריה של הצבא הישראלי") ותדמיתו כמר ביטחון, כלומר אחד שלא יפגע באינטרסים הביטחוניים והלאומיים החיוניים של המדינה במאמציו לקדם את תהליך השלום. פרשנות זו נתמכת על ידי ההבחנה כי נצחונו האישי של ברק נגד נתניהו בבחירות הישירות על ראשות הממשלה לא היה מלווה בניצחון דומה למפלגת העבודה בבחירות לכנסת. למעשה, מחנה ימין הצליח לשמור על כוחו בכנסת, מה שדרש מברק פעילות מניפולטיבית ומאומצת על מנת להקים ממשלה, אשר אחד משותפיה הגדולים - ש"ס - לא היה חלק ממחנה פרו אוסלו [14].

כצפוי, הקואליציה שלו התבררה במהירות כלא יציבה ושנה וחצי בלבד לאחר הקמתה, התפרקה. אכן, תוך כמה חודשים לאחר עלייתו לשלטון, התברר כי למרות מאמציו הנמרצים, מדיניותו של ברק לא הניבה את התוצאות שהובטחו, לא בזירה הפלסטינית ולא בסורית [15].

יתר על כן, הציבור לא העריך את המחיר שברק היה כנראה מוכן לשלם כדי להגיע להסדר, במיוחד לאור התפיסה הרווחת כי הפלסטינים לא נתנו כל סימן להדדיות, במיוחד ביחס לחובתם לחיסול הטרור והפסקת התעמולה נגד ישראל שנעשתה על ידי מנהיגים פלסטינים בולטים, אנשי דת, מורים בבתי ספר ועל ידי התקשורת.

למעשה, ממצאי סקרי מדד השלום הראו באופן עקבי כי רובו המכריע של הציבור היהודי בישראל, ובכלל זה מיעוט משמעותי בשמאל, לא בטח בכוונות הפלסטיניות, כך שהם לא האמינו שהסכסוך ההיסטורי עם הפלסטינים יבוא לסיום, גם אם שני הצדדים יחתמו על הסכם שלום רשמי [16].

המגמה בקרב הציבור היהודי בישראל של ניכור הולך וגדל כלפי תהליך אוסלו הייתה ברורה במהלך פסגת קמפ דיוויד ביולי 2000, כאשר ההצעות מרחיקות הלכת של ברק, כפי שדווחו על ידי אמצעי התקשורת, נדחו ונשללו לגמרי על ידי הפלסטינים [17]. ובאשר לציבור הישראלי - לא רק שהוא הסתייג מוויתוריו של ברק, האמונה הרווחת הייתה כי במהלך המשא ומתן בקמפ דייוויד, ערפאת ייצג את האינטרסים הלאומיים הפלסטיניים בחוכמה ובערמומיות יותר מאשר ברק. בקיצור, קצת יותר משנה לאחר שנבחר בהפרש נוח, מדיניותו של ברק איבדה את תמיכתו של מרבית הציבור היהודי בישראל.

מנקודת מבטו של ציבור זה, פרוץ האינתיפאדה בסתיו של שנת 2000, פחות מחודשיים לאחר כישלון פסגת קמפ דיוויד, היוותה המכה הסופית לתהליך אוסלו ולהנהגה האחראית לו [18].

ליתר דיוק, לקראת סוף כהונתו, ולאחר שהודיע על התפטרותו, ברק עדיין עשה ניסיון של הרגע אחרון למען הצלת תהליך השלום בכך שיזם ועידה ישראלית-פלסטינית בטאבה, תחת חסותה של מצרים. עם זאת, באותו זמן הוא כבר הפך לראש ממשלה "צולע", חסר סמכות לגיטימית לנהל משא ומתן נוסף עם הפלסטינים. בוז קולקטיבי היה ניכר היטב בתוצאות בחירות פברואר 2001, כאשר אריאל שרון, יורשו של בנימין נתניהו כראש הליכוד, הביס את אהוד ברק בניצחון סוחף, עם מרווח של יותר מ -25% מהקולות בסך הכל.

נפנה שוב לחצי השני של איור 1, ההבחנה כי הירידה של מדד השלום הייתה הדרגתית ולא פתאומית אומר המון. ירידה זו מצביעה על כך שחוסר שביעות הרצון מתהליך אוסלו לא צריך להתפרש כגחמני ורגשי - שניים מהמאפיינים שיוחסו לעתים קרובות על ידי מדענים פוליטיים לשינויים בהתנהגויות ועמדות של ההמונים [19].

במקום זאת, אנו מציעים שהוא מייצג "עקומת למידה", המבוססת על הניסיון שהציבור הישראלי יהודי צבר במהלך העשור תהליך אוסלו והתסכול מתוצאותיו. מעניין לציין כי מגמת הירידה במדד אוסלו עברה בכל חלקי החברה הישראלית יהודית, ללא קשר לנטיות פוליטיות וזהות דתית.

במילים אחרות, למרות ההבדלים בין שמאל וימין, או חילונים ודתיים, בנטיותיהם הראשוניות כלפי אוסלו, כמעט כל הקבוצות היהודיות הגיבו באופן אחיד למעשים והאותות שנשלחו על ידי הפלסטינים ומנהיגיהם, תוך שמירה על ההבדלים ביניהם [20]. באותו הזמן, הם ככל הנראה הפכו חשדניים כלפי הנהגת השמאל, שהייתה מקושרת להסכם אוסלו, כפי שמשתקף בתוצאות הבחירות של 2001 ו -2003. ואכן, מממצאי "מדד השלום" בשנים האחרונות עולים כי כ -40% מהציבור היהודי בישראל נוטה להגדיר את עצמם כימנים, 30% כמרכז ו- 20% כשמאלנים, כאשר ה- 10% הנותרים מתלבטים.

הפרדוקס : נכון שבשל התזוזה המסיבית של ציבור הבוחרים הישראלי היהודי לימין, יחד עם הירידה במדד אוסלו, היינו מצפים בהתאמה לשינוי בעמדותיו של הציבור כלפי עתיד הסכסוך הישראלי הפלסטיני . כלומר, הקשחת עמדתו ביחס לתנאים לפתרון הסכסוך ואימוץ עמדתו הניצית המסורתית של הימין בנושא זה. אך כפי שהתברר, חל אמנם שינוי בעמדות - אבל בכיוון ההפוך.

מבחינת ממצאי "מדד השלום'' עולה כי העמדות הרווחות של יהודי ישראל בשנים האחרונות הפכו למתונים ומפויסים הרבה יותר בהשוואה לעמדות שהחזיקו לפני החתימה על הסכם אוסלו. בהקשר זה, קנה המידה ביחס לשמאל-ימין כולו זז באופן משמעותי לכיוון השמאל למרות ההצבעה המסיבית לימין. שינוי זה נובע בעיקר מהעובדה שרבים מבני המחנה הימין מתון, ובעיקר בוחרי הליכוד, מוכנים היום לקבל כמה ויתורים קריטיים, אשר לפני כעשור, כשהם עוד דבקו בחזון "ארץ ישראל השלמה", נדחו על ידם לגמרי. ספציפית, על פי הממצאים האחרונים של סקרי "מדד השלום", נראה כי יש רוב הציבור היהודי בישראל תומך כיום בהקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית, ואולי הכי חשוב, פינוי התנחלויות בגדה המערבית. עמדות רווחות אלו מראים כי האכזבה הכללית מתהליך אוסלו, כפי שהיא משתקפת בירידה ב"מדד אוסלו" והתזוזה בבחירות לימין, לא צריכות להתפרש כקבלת אידיאולוגית הימין. יתר על כן, למרות שהשמאל מייצג עד היום מיעוט קטן בקרב ציבור הבוחרים היהודי בישראל, נראה כי מסר "אוסלו", על אף המציאות הקשה של טרור פלסטיני שהישראלים נאלצו לחיות איתו מאז החתימה על הסכם אוסלו, הותיר את חותמו על החברה הישראלית. במילים אחרות, למרות שהוא דוחה את "רוח אוסלו", כפי שמשתקפת בחזונו האופטימי של שמעון פרס "מזרח תיכון חדש", הציבור היהודי בישראל למד לקבל, לפחות חלקית, את מציאות הפרמטרים שלה.

אם כך, אנו עדים בשנים האחרונות לשתי מגמות סותרות לכאורה בציבור הישראלי היהודי בכל הנוגע לשלום וביטחון: העדפת הגמוניה פוליטית ימנית והטמעת רעיונות השמאל. אולי אחד הרמזים העיקריים להבנת מוחו של הציבור היהודי בישראל הוא מה שנקרא "הגורם הדמוגרפי". בקצרה, יהודים ישראלים דואגים יותר ויותר מהאפשרות שהמשכו של הכיבוש הישראלי בשטחים, יחד עם רמת הפריון הגבוהה המאפיינת את החברה הפלסטינית, עלול לשנות את ההרכב הדמוגרפי של שני העמים כך שבתוך עשרות שנים בלבד, הפלסטינים יהוו את הרוב בקרב האוכלוסייה שחיה מערבית לנהר הירדן. אפשרות זו, שמומחי דמוגרפיה בכירים בישראל כגון סרג'יו דלה פרגולה (2003 )וארנון סופר (2001 ) מצביעים עליה שוב ושוב, שכנעה את הקהילה היהודית בישראל שהכיבוש יוביל בסופו של דבר למדינה דו לאומית דה פקטו, שתורכב ממיעוט יהודי ורוב פלסטיני [21].

מנקודת מבטה של קהילה זו, שעבורה שימורה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית היא סיבת קיומה, אפשרות כזו מעלה חשש עמוק ונדחית לחלוטין. אכן, חשש זה היה גורם מרכזי, יחד עם איום הטרור הפלסטיני, לתמיכה הרחבה שניתנה על ידי הציבור היהודי בישראל להקמת גדר ההפרדה בין האוכלוסייה הישראלית והפלסטינית הן מבחינה פיזית וסמליות [22]. רגישותו של הציבור היהודי בישראל לאיום ה"גורם הדמוגרפי" מסביר גם את ההסכמה הרחבה של הציבור נגד כל פשרה בתביעה הפלסטינית למימוש "זכות השיבה" של הפליטים הפלסטינים אל תוך ישראל.

מאחר שהרשות הפלסטינית, חוץ מכמה מנהיגים פלסטינים בודדים, התעקשה עד כה על דרישה זו, ובהתחשב בפער הגדול שמפריד בין שני הצדדים בנוגע לכמה נושאים אחרים קריטיים כגון מעמדה העתידית של ירושלים והר הבית, זה לא מפתיע שהקהילה היהודית בישראל פסימית ביחס לסיכוי להגיע לשלום אמיתי עם הפלסטינים, כאשר האחרון נחשב ללא אמין לחלוטין וקיים חשד עמוק בנוגע לכוונתם בנוגע לקיומה של ישראל כמדינה יהודית . במילים אחרות , בניגוד לרעיון המקורי של אדריכלי אוסלו, שחזו את סיום הסכסוך ההיסטורי בין הישראלים והפלסטינים ,ושלום בר קיימא שיהיה מבוסס על קשרים הדוקים ושיתוף פעולה כלכלי בין שתי המדינות ושני עמים, הקהילה היהודית בישראל כיום מקבלת את הנוסחה של שתי המדינות כפתרון בלתי נמנע, אבל מעדיפה ששתי המדינות ישמור מרחק אחת מהשנייה ויהיו מופרדות עד כמה שניתן, על מנת שישראל תוכל לשמור על זהותה כמדינה יהודית [23].

אהוד ברק, הביע רגשות אלו במהלך ראיון עם עיתונאי ישראלי בספטמבר 2003, כשהוא סיכם בתמציתיות את דעתו על היחסים המועדפים בין ישראל לפלסטינים, באופן הבא: "אנחנו כאן והם שם" [24]. הלך רוח קולקטיבי זה של הציבור היהודי בישראל יכול להסביר את הפרדוקס לכאורה שעליו הצבעתי, כלומר חוסר שביעות הרצון מתהליך אוסלו, מצד אחד, ולעומת זאת, אימוץ של לפחות חלק מהפרמטרים העיקריים שלו.

משהבין כי סיום הכיבוש הוא בלתי נמנע ואף רצוי אם רוצים לשמור על ישראל כמדינה יהודית, כאשר במקביל הביע חוסר אמון בהנהגת השמאל בשל הקשר שלה עם התוצאות המרות של תהליך אוסלו, הציבור היהודי בישראל העדיף שהאחריות לקידום תהליך השלום, תוך שמירה על האינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל, תופקד על הנהגת הימין [25]. למרבה האירוניה, אם כך, צופה כי הימין יעביר את רעיונות השמאל. זה משתלב היטב עם האמרה המסורתית לפיה "עמל הצדיקים נעשה על ידי אחרים". כמה השלכות על החינוך לשלום: בנסיבות הנוכחיות של שפיכות דמים הדדיים מתמשכים וחוסר אמון מושרש, האתגר עבור "החינוך לשלום" נראה ללא ספק משימה עצומה. איך זה אפשרי ,יש ששואלים, לחנך ישראלים ופלסטינים רגילים על ערך ואפשרות השלום עם האויב נתפס כה תוקפן ואכזרי שמטרתו היא למנוע את הגשמת השאיפות הלאומיות של בני עמו?

יתר על כן, תפיסות אלו ניזונות כל הזמן על ידי האליטות הפוליטיות של שני הצדדים והמוסדות שבשליטתם, ובכלל זה מערכת החינוך ואמצעי התקשורת ההמונית לא משתרך הרחק מאחור. כתוצאה מכך, פלסטינים וישראלים רגילים פיתחו רגשות וסטריאוטיפים שליליים זה על זה, ובכך הופכים את משימת החינוך לשלום להרבה יותר קשה. בנסיבות עוינות שכאלו, הדרך היעילה ביותר, ואולי היחידה, ליישם את החינוך לשלום היא באמצעות הפעלת חברה אזרחית. שתי החברות, הישראלית והפלסטינית היו עדות בשנים האחרונות להתפתחותם של ארגונים לא ממשלתיים מסוגים שונים, שהקדישו את עצמם לקידום שלום וחינוך, באופן ישיר או עקיף. למעשה חלק מהארגונים הפלסטינים והישראלים יצרו מסגרות של שיתוף פעולה פורה שתפקדו, גם אם בקשיים גדולים, גם בזמן האינתיפאדה. עם זאת, לפחות במקרה הישראלי, ארגונים אלו לא פעלו במאמץ מרוכז , ובכך לא ניצלו את פוטנציאל ההשפעה שלהם על הציבור הישראלי.

יתר על כן, רוב ארגונים אלו בדרך כלל לא הצליחו להגיע לחלקים נרחבים בחברה הישראלית, לעתים קרובות התרכזו והתחרו על אותו הציבור, אשר כבר בדרך כלל הורכב מאוהדי השמאל . במילים אחרות, ארגונים אלו גייסו את תמיכתם של אלה שכבר מחויבים לרעיון השלום. מה שנדרש, אם כן, היא צמיחתה של מנהיגות בעלת ראש פתוח שתאחד ארגונים אלה יחד על מנת למצוא דרכים לשיפור יעילותם. זו אינה משימה פשוטה שכן ארגונים מכל הסוגים, כולל ארגונים לא ממשלתיים, לעתים קרובות נוטים להגן על קיום ועצמאותם, לפעמים על חשבון המטרות שעבורן נוצרו. בסוציולוגיה תופעה זו ידועה בשם "התקת מטרה".

עם זאת, למי שמאמין ברעיון של חינוך לשלום, רק בחינה מחודשת וכנה של תפקוד הארגונים, ונכונות לביצוע שינויים רלוונטיים, עשויים להביא את הרעיון אל תוך הזרם המרכזי של החברה הישראלית. ללא פריצת דרך כזו, ההזדמנות לשימוש בחינוך לשלום כאמצעי להשגת שלום תהיה במידה רבה, הזדמנות שהוחמצה.

הפניות:

•Benvenisty M. (1984) The West Bank Data Project, A Survey of Israeli Policies, American Enterprise Institute for Public Policy Research, Washington DC.

•Caspary W. R. (1970) The Mood Theory: A Study of Public Opinion and Foreign Policy in American Political Science Review, 64:536-547.

•Chittick W. O., Billingsley K. R. and Travis R. (1990) Persistence and Change in Elite and Mass Attitudes toward U. S. Foreign Policy. Political Psychology, 11 (2): 385-401.

•Dellapergolla S. (2003) Demographic Trends in Israel and Palestine: Prospects and Policy. American Jewish Yearbook, 103, 3-68.

•Galnoor I. (1995) The Partition of Palestine: Decision Crossroads in the Zionist Movement. New-York: SUNY Press.

•Geoffrey W. (2000) The Oslo Accords – International Law and the Israeli-Palestinian Peace Agreements, Oxford University Press, 13.

•Gilbert M. (1998) Israel: A History. William Morrow.

•Haway M. (2001) Between the Right of return and Attempts of Resettlement, in Joseph G. and Perkins E. J., The Palestinian refugees: Old Problems – New Solutions. Brighton: Sussex Academic Press, 34-45.

•Hermann T. and Yuchtman-Ya'ar E. (2002) Divided yet United: Israeli-Jewish Attitudes Towards the Oslo Process. The Journal of Peace Research, 39, (5), 597-613.

•Hirschfeld Y. (2000) Oslo, a Formula for Peace: From Negotiations to Implementation. Tel-Aviv, Am Oved, (Hebrew).

•Holsti O. R. (1992) Public Opinion and Foreign Policy: Challenges to the Almond-Lippmann Consensus, International Studies Quarterly, 36:439-466.

•Khalidi R. (1997) Palestinian Identity: the Construction of Modern national Consciousness, New-York, Columbia University Press.

•Kedourie E. (1974) The Arab-Israeli Conflict, in Arabic Political Memoirs. London, F. Caa, 218-31.

•Masdaha N. (2000) Imperial Israel and the Palestinians: The Politics of Expansion. London, Pluto Press.

•Morris B. (1994) 1948 and After. Oxford, Oxford University Press.

•Naor A. (2001) Greater Israel – Theology and Policy. Haifa, Haifa University of Press.

•Palestinian National Charter(1968) Article 20.

•Pape I. (1992) The making of the Israeli-Arab Conflict 1947 – 1951. London: Tauris.

•Peretz D. (1996) The Arab-Israeli Dispute. Facts on File.

•Rabinovich I. (2004) Waging Peace, Princeton, Princeton University Press, 160-180.

•Safran N. (1978), Israel – The Embattled Ally. Belknap Press.

•Shamir S. (1976) The Arab-Israeli Conflict, in Udovich A. L. (ed.), The Middle-East: Oil, Conflict and Hope, Lexington, Mass.,

•Soffer A. (2001) Israel, Demography 2000-2020: Risks and Possibilities. Haifa: University of Haifa, National Security Studies Center, (Hebrew).

•Watson G. (2000) The Oslo accords: international law and the Israeli-Palestinian peace agreements. Oxford; New York: Oxford University Press.

•Yuchtman-Ya'ar E. and Hermann T. (2000) Shas - the Haredi-Dovish Image in a Changing Reality. Israeli Studies, 5, 2:32-77.

•Yuchtamn-Ya'ar E. and Oren A. (2003) Jewish Identity, Religious Beliefs and Tradition. Tel Aviv: The B. I. Cohen Institute for Public Opinion Research, Tel Aviv University.

•Zureik, E. (1979) The Palestinians in Israel: A Study in Internal Colonialism. London, Routledge & K. Paul.

הערות שוליים:

1.להסברים שונים בנושא תכנית החלוקה ומלחמת העצמאות ראו: Galnoor, 1995; Kedourie, E. (1974); Morris B. (1994); Peretz D. (1996); Pape I. (1992); Gilbert, M. (1998); Safran, N. (1978). Shamir S. (1974).

2.הגודל הטריטוריאלי הכולל של פלסטין בתקופת המנדט הבריטי היה קצת יותר מ-26,300 קילומטרים מרובעים. על פי תכנית החלוקה, השטחים שהוקצו למדינה היהודית והמדינה הפלסטינית העתידיות היו בהתאמה 14,900 (56.7%) ו-11,300 (42.9%) קילומטרים מרובעים. הגבולות המסומנים על ידי הסכמי שביתת הנשק (ה"קו הירוק") הגדיל את גודל שטחה של מדינת ישראל לכ-20,700 קילומטרים מרובעים.

3.על פי האו"ם, מספר הפליטים עבד על כ- 750,000. הערכות הערבים הן בדרך כלל גבוהות יותר ואילו זו של הגורמים ישראליים נוטה להיות נמוך יותר. תיאור מפורט של האומדנים השונים ניתן למצוא ב - Haway, M. (2001).

4.לנרטיב הפלסטיני במלחמת העצמאות ותוצאותיה, ראו: Khalidi R. (1997); Masdaha, N. (2000); Zureik, E. (1979).

5.על האבולוציה של המדיניות הישראלית ביחס למעמדו העתידי של הגדה המערבית ורצועת עזה בתקופה שלאחר המלחמה 1967, ראו: Naor A. (2001).

6.הידועה ביותר והיעילה ביותר מבין התנועות הדתיות הינה גוש אמונים, שעדיין ממלאת תפקיד חשוב בקידום האינטרסים של היישובים היהודים בשטחים.

7.לתיאור מפורט של תהליך ההתיישבות בשטחים ואת המדיניות שהנחתה אותו לאורך הזמן ראו: Benvenisty M. (1984).

8.שיקול זה היה קריטי ב"תכנית אלון".

9.Watson, G. (2000). השקפה זו אינה לוקחת בחשבון את הטיעון הסוציולוגי שהסכם מעורפל יכול להיות בונה רק אם הצדדים השונים חולקים אלמנטים של אמון. ברור כי אלמנטים אלו נעדרו בזמן החתימה על הסכם אוסלו.

10. ראו נתונים למטה.

11. זה לא אומר שישראל עמדה בכל התחייבויותיה במסגרת הסכם אוסלו, בעיקר עקב מדיניותה בנוגע להרחבת ההתיישבות היהודית בשטחים הכבושים. עם זאת, הבחנה זו שבה ומדגישה את החולשה המובנית של ההסכם לגביה התמודדות עם בעיית ההפרות.

12.מקורנו העיקרי לנתונים הוא סקר מתמשך בנוגע לעמדות הישראליות כלפי תהליך השלום, הידוע בשם מדד השלום.

מסגרת הזמן של הממצאים שאנו מציגים כאן משתרעת מיוני 1994, כאשר הסקר הראשון נערך, עד מאי 2003, כאשר הסקר האחרון שנכלל במחקר זה בוצע.

המשתנה התלוי העיקרי הוא מדד חודשי המורכב משני שאלונים בנוגע לתהליך אוסלו בין ישראל והפלסטינים.

השאלה הראשונה הינה סטנדרטית ומתייחסת לעמדת הנסקרים. בשאלה נתבקשו הנשאלים לציין את המידה שבה הם תומכים או מתנגדים לתהליך אוסלו בקנה מידת של חמש נקודות, כאשר 1 התייחס ל" מתנגד בתוקף" ו5 התייחס ל- "תומך מאוד". השאלה השנייה בדקה באיזו מידה המשיבים האמינו כי תהליך אוסלו יוביל להסכם שלום בין שני הצדדים בשנים הקרובות. סעיף זה גם נבנה בקנה מידה של  חמש נקודות, הנע בין 1 ("לא מאמינים כלל") עד 5 ("מאמין לחלוטין").

למען הבהירות שינינו את קנה המידה מאפס (במקור 1) ל- 100 (במקור 5), פי 25. טרנספורמציה ליניארית זו משמרת את המרחקים המקוריים בין עשרות בודדים תוך הצגת התוצאות במדד נוח יותר, מעוגנים בין אפס ל 100. מתאמים וסטטיסטיקות דומות אינם מושפעים.

13.בעקבות פרוץ האינתיפאדה הפלסטינית השנייה, מספר נפגעי הטרור עלה באופן דרמטי, והגיע לכאלף עד סוף 2003. יש לשים לב כי מספרים אלו מתייחסים למקרי מוות. הערכה היא שהיחס הממוצע של פצועים מול מתים הוא כחמישה ל- אחד.

14.כמה מומחי בחירות בישראל הראו כי לא מעט מצביעים בליכוד התנכרו לסגנונו האישי של נתניהו והתנהגותו.

15.על התפיסה המוטעית של ש"ס כמפלגה יונית ראו Yuchtman-Ya'ar E.   ו-Hermann, T. (2000).

16.חשוב לציין בהקשר זה כי המאמצים העיקריים של ברק במהלך השנה הראשונה לכהונתו היו מרוכזים בנושא הסורי, ובכך מחזק את הדעה כי הסיכויים לקידום תהליך השלום עם הפלסטינים לא היו מבטיחים. היוזמה הדרמטית שלו לחידוש משא ומתן ישיר עם הפלסטינים בפסגת קמפ דייוויד הגיעה מאוחר (יולי 2000), ולא משנה מי האשם, נכשלה כישלון מוחלט, כפי שנדון בהמשך.

17.פסימיות זו מוזנת על ידי האמונה הרווחת (מעל 70%) והעקבית של הציבור היהודי בישראל שהפלסטינים לא השלימו עם קיומה של מדינת ישראל והיו משמידים אותה לו יכלו.

18.לדיון שיטתי של הסברים שונים לכישלון פסגת קמפ דיוויד ראו: Rabinovich, I. (2004).

19.לניתוח שיטתי ומפורט של הסכם אוסלו ותוצאותיו ראו: Hirschfeld, Y. (2000).

20. ראו לדוגמא: Caspary, W. R. (1970); Chittick, W. O., Billingsley K. R. and Travis R. (1990); Holsti, O. R., (1992).

21. פילוחים של המדגם לפי קריטריונים אחרים כגון השכלה, הכנסה, גיל, מין ומוצא אתני הניבו דפוסים דומים של אחידות.

אחידות זו בקרב הקבוצות השונות בציבור היהודי בישראל בנוגע לתגובתם לתהליך אוסלו מצביעה על קיומו של קוד משותף שעל בסיסו הם מפרשים ונותנים משמעות לאירועים והתפתחויות הקשורות לסכסוך ישראלי הפלסטיני.

22. על פי סקר "מדד השלום" מאוקטובר 2003, למעלה משני שליש מהנשאלים היהודים בישראל האמינו בתוצאה כזו, ואילו רק רבע לא האמינו בה.

23. באותו הסקר מאוקטובר 2003, 83% מהנשאלים היהודים תמכו בהקמת גדר הפרדה, 12% התנגדו ו -5% לא הביעו אף דעה. יתר על כן, אחוז דומה מעדיף מדיניות של גבולות סגורים ולא פתוחים גם לאחר חתימה על הסכם שלום והקמתה של מדינה פלסטינית.

24. למשמעות הזהות היהודית ליהודי ישראל ראו: Yuchtamn-Ya'ar E. and Oren, A. (2003). [25]Tel-Aviv, A weekly magazine (2003, September 26). באותו הראיון ברק אמר שהוא החזיק באותה הדעה כמה שנים קודם לכן.

25. בסקר "מדד השלום" מינואר 2001, רוב הציבור יהודי (53%) חש ששרון, ולא ברק (27%) היה מסוגל "לקדם את תהליך השלום עם הפלסטינים ולשמור על האינטרסים החיוניים של המדינה ישראל " יותר. היתר התחלק בין אלה שחשבו ששני האישים יהיו מסוגלים באותה מידה (3%), או שלא יהיו מסוגלים (11%) או שלא ידעו (6%). לא במקרה, הפער בהערכותיהם של שרון וברק היה כמעט זהה לפער בו שרון הביס ברק בבחירות שהתקיימו חודש לאחר מכן. כמה חודשים לפני כן, כאשר נתניהו היה עדיין במרוץ, הוא נהנה גם מיתרון נוח על ברק.

 

 

 

תגובה
ההחלטה אם להוסיף את התגובה שלך לאתר היא בידי מנהלי האתר.
אי-מייל שם
תגובה
אני מסכים לתנאי השימוש
מסיבות בטיחות האתר, נא למלא בשדה הבא את האותיות שמופיעות בתמונה.
CAPTCHA Image


אם התמונה לא ברורה, לחץ כאן כדי להחליפה
0 תגובות