דף הבית אודותינו מאמרים המילה שלך גלריית תמונות גלריית וידאו וויקיפיס תרומה
פעילות מורה נבוכים

רק הרשות יכולה

מאת יצחק פרנקנטל  10.09.2013

 

 

 

פיגועי הטרור להם אנו עדים בחודשים האחרונים הולכים ומתעצמים. מה קורה, מה קרה, מה המניע, האם יתכן שנחזור לשולחן המו"מ ? האם יתכן שלום במצב כזה ? מה ההבדל בין האוכלוסייה הישראלית לאוכלוסיה הפלסטינית, בין ההנהגה הישראלית להנהגה הפלסטינית, בין פעילות צבאית ישראלית לבין פעולות טרור פלסטיניות, מי יכול לעצור, לאן נגיע, מהן פעולות הנגד שניתן לעשות ומה תהיה השפעתן, ומהי המסקנה ?

לפני שאתחיל בניתוח, ברצוני להבהיר שאי אפשר להצדיק ולקבל את החייתיות והבהמתיות בעשיית מעשי רצח וטבח נוראים ואין הצדקה בשום מקרה, ובכל דרך לאובדן צלם האנוש.

הקבינט הביטחוני של ממשלת ישראל, גיבש החלטות, כך מודיעים באמצעי התקשורת, ואני יושב ושואל את עצמי, אילו החלטות יכול הקבינט הביטחוני לגבש, החלטות שימנעו המשך ההתדרדרות ? והתשובות שאני נותן לעצמי – אין חדש תחת השמש. אין שום החלטה אסטרטגית של הקבינט שתמנע המשך שפיכות דמים, אלא רק החלטות שיגבירו את התבערה. ההחלטה האסטרטגית היחידה שיכולה להחליש את האש, שיכולה להפסיק את מעשי האלימות, לא מתקבלת לדאבוננו, ולכן אנחנו נראה עוד ועוד שפיכות דמים, עוד ועוד מעשי זוועה.

בואו ננסה להיכנס לנעלי הצד הפלסטיני, כדי שנוכל להבין כיצד אפשר להפסיק את אירועי הדמים. אם נסתכל רק על הצד שלנו, לא נצליח להפסיק את מעגל הדמים.

מאז 1967 אנחנו שולטים בפלסטינים, הצלחנו במשך 34 שנים להגביר את השנאה כלפינו (היום כבר 46 שנים וכלום לא השתנה). בשלהי 1993 התחיל תהליך אוסלו, תהליך שנולד לאחר מוכנותו של עראפאת להכיר בנו כשכנים, ולאחר קבלת החלטה אסטרטגית שישראל תהא שכנה של הפלסטינים. מאז 1993, התחיל לכאורה, תהליך שסופו יהא הסכם שלום ושכנות טובה בין הצדדים. האומנם ? הדבר תלוי הרבה בנו, הישראלים. לנו יש קו אדום ברור ומוצק, שלא נוכל לוותר עליו, והוא נושא זכות השיבה. לא נוכל לאפשר לפליטים פלסטינים לחזור לגבולות מדינת ישראל. גם הפלסטינים מודעים לכך. יתרה מזו, בשיחות עם ההנהגה, אני שומע לא אחת את הטיעון, שאין את מי להחזיר לישראל. הרי הפלטים מאז 48', במקרה הטוב הם קשישים בני 70 פלוס, ולרוב, הם כבר לא חיים, ורק יורשיהם חיים. מי יחזור לבית בפתח תקווה, רמת גן, תל אביב, בני ברק, חיפה, ועוד ? יורש זה או יורש זה ? ולכן הפתרון האמיתי הינו לתת פיצויים למשפחות הפליטים, פיצויים שיתחלקו בין היורשים. אך גם לפלסטינים יש קו אדום עליו לא יוכלו לוותר, וזו הריבונות בהר הבית. למעשה כיום דה-פקטו הריבונות בהר הבית נמצאת בידי הפלסטינים, קשה להבין את העקשנות הישראלית להפיכת המצב קיים, ולהפכו לקביעות משפטית. הכותל המערבי, הרובע היהודי, וחלק מהרובע הארמני, יישארו בידנו, הם יהיו בריבונות ישראלית, אך הר הבית, ללא הכותל, ללא הרובע היהודי, יהא בריבונות פלסטינית. את זה עראפאת לא קיבל מברק, ולכן, רק לכן, פרצו אירועי הדמים, בספטמבר 2000. 

הפלסטינים חיכו בכיליון עיניים לשיחות קמפ דיויד שנכשלו בגלל אי יכולת הישראלים/ברק לתת לפלסטינים לחיות בכבוד במדינה פלסטינית ולהעניק להם שליטה על הר הבית. בעזה ובגדה המערבית חלה התדרדרות נוראה מאז 1993. אנחנו יודעים שבישראל ישנו קומץ המתנגד לשלום, והמזלזל בחוקי מדינת ישראל. קומץ זה הוצא אל מחוץ לחוק ומונה מעל 50,000 איש. ברחבי הגדה ועזה קומץ המתנגדים, גדול מ-50,000 איש, שם האוכלוסייה נמצאת תחת כיבוש ותחת עוני משווע, תחת מלחציים ישראליות, דבר שגרם לקומץ להגדיל את שנאתו כלפי ישראל, ולקבל חיזוקים דתיים. ככל שהמצב רע יותר, כך ההתקרבות לאנשי הדת גדולה יותר, וככל שתהליך השלום מתקדם, כך מתגברים אירועי הדמים מצד אותו קומץ פלסטיני, שמנה בימיו החלשים, כמה מאות אלפי מתנגדים לתהליך השלום, ולאט לאט הלך הקומץ וגדל. עראפאת שהגיע עם אנשיו בסוף שנת 93' לעזה, היה חייב להשתלט על הרחוב, ועל מתנגדי השלום, וכחלק מתהליך אוסלו, קיבל רובים כדי להלחם במתנגדים לו. בינתיים, הקולות בישראל לא היטיבו עם תהליך השלום, במקום לחתור לעשיית שלום חם ולבבי עם הרשות הפלסטינית, גברו קולות הקומץ המתנגד בישראל, לא גובשה אסטרטגית שלום בישראל, נרצח ראש הממשלה בידי נבל מהקומץ הישראלי, נבחר ראש ממשלה חדש, וחלה הידרדרות שהובילה למאות נפגעים משני הצדדים. ימי קמפ-דיויד היו ימי התקווה, אך גם הימים המסוכנים ביותר לשלום, בדיוק כפי שחולה הנמצא בניתוח, נמצא במצב בו יש לו סיכוי להחלים, אך גם לצאת נכה או מת מהניתוח. לדאבוננו, אנחנו הישראלים, ואני חוזר ומדגיש וחוזר ואומר בפה מלא, אנחנו הישראלים מביאים על עצמנו במו ידנו את הפלסטינים למצב של ייאוש, למצב של אובדן צלם אנוש, למצב של חייתיות ובהמתיות. 

קו ישר עובר בין האייטולות המוסלמיות לאייטולות היהודיות. אלה, היהודים, משתמשים בהלכה כנגד פשרות הכרחיות שבלעדיהן לא יהא שלום, ואלה המוסלמים, חיים בשנות החושך, ומנסים להשליט את האסלאם על העולם, ומנסים למנוע בעד השלום שיתן שגשוג לפלסטינים, ומנסים גם במצרים ירדן אלג'יריה ועוד מקומות אסלאמיים, לדחוף את האוכלוסיות למצב נורא שהבריחה האולטימטיבית תהא לזרועות הדת. אלו גם אלו לא יצליחו. אלו גם אלו דוחפים לעוד מתים ועוד מתים. האייטלות היהודיות לא יצליחו שכן גם כשהוציאו פסקי הלכה נגד הדמוקרטיה, נגד צ.ה.ל. קיבלו בתשובה זלזול מצד החיילים שלא נשמעו להם ופינו שטחים על פי הוראת הממשלה החוקית בישראל. הציבור חזק מהאייטולות היהודיות, ויותר בריא מהם. גם במצרים, ירדן, לבנון, הציבור חזק מהאייטלות, ובודאי בקרב האוכלוסייה הפלסטינית שחיה כעם כבוש תחת המשטר הדמוקרטי בישראל ולמדה מהי משמעות הדמוקרטיה -  הגם שבצורה שפגעה בהם. לא, האייטלות לא ינצחו את האוכלוסיות.

אין אהבה בין המצרים לישראלים, למרות השלום בינינו, אין כתף לשלום, וזאת מהסיבה הפשוטה לאור מצב הפלסטינים. המצרי ברחוב רואה את מצב הפלסטיני ומתנגד לשלום עם ישראל. גם ערביי ישראל התחילו לפעול כנגד היהודים בגלל אחיהם הפלסטינים. יתרה מכך, ערביי ישראל שחיו בין הפטיש לסדן מאז 48', והוכיחו בגרות נאצלת ביחסם למדינת ישראל, למרות שהמדינה לא הושיטה להם ידיים אלא נתנה להם יחס גרוע, למרות זאת, ערביי ישראל היו אזרחים למופת עם כל הקשיים העצומים, וזאת עד ספטמבר 2000 חודש בה נהגו בהם קומץ שוטרים ישראלים בברוטליות נבזית, דבר שנתן להם להבין שאין הם אלא אזרחים במדינת אויב. אכן, גם בלבנון הצלחנו לבנות את החיזבאללה בגלל איוולת חשיבתית, גם בעזה הצלחנו לבנות את החמאס בגלל התנהגותנו כלפי אוכלוסיה נכבשת, ועכשיו אנחנו מצליחים לבנות לנו אויב בתוככי החברה הישראלית.

כל המכות הנוראיות שאנחנו מקבלים ונותנים, לא יובילו לשום מקום מלבד אובדן חיים נוסף. רק דרך אחת תצלח, אם יתקבלו בקרב ההנהגות שתי החלטות. הצד הישראלי צריך להחליט לשבת מיד למו"מ לשלום על בסיס הסכמות קלינטון ומתן ריבונות בהר הבית לפלסטינים, והצד הפלסטיני צריך לקבל החלטה בן-גוריונית. כפי שבן גוריון החליט לקבל את תוכנית החלוקה, ולהלחם נגד הפורשים-אלטלנה, כך צריכה ההנהגה הפלסטינית לנהוג.

מחנה השלום הישראלי והפלסטיני מרוסק כיום. אך אם חפצי חיים אנחנו, עלינו להתלכד ולהלחם למען יחזרו הצדדים למו"מ לשלום. מו"מ מתוך הבנת הקווים האדומים של שני הצדדים.

עראפאת (והיום אבו מאזן) הוא אכן היחידי המסוגל לעשות זאת כיום. צריך לעמוד איתו בקשר, צריך לשבת איתו ולעשות איתו שלום. הוא יכול לספק את "הסחורה" – שלום גם לבני עמו וגם לבני עמנו.

לסיום, יש שוני מהותי בין החברה הישראלית הכובשת לבין החברה הפלסטינית הכבושה. אסור לצפות להדדיות בכמיהה לשלום, בחינוך לשלום בלחימה נגד מתנגדי השלום. לנו יש מדינה, לנו יש מוסדות מתוקנים, חברה בהתהוות בעלת בסיס כלכלי, לפלסטינים אין. כל מי שמצפה להדדיות כמוהו כאותו סומא שהולך בעיניים פקוחות -  סומות  -  אל הבור בו ייפול. אכן, לאחר קום המדינה הפלסטינית, יש בהחלט לצפות להדדיות בחינוך לשלום, להדדיות ביחסים, אך הדבר יקרה ממילא, שכן, אנחנו והפלסטינים כל כך דומים איש לרעהו, הרבה יותר מאשר הגרמנים לאנגלים ולצרפתים. זוכרים מה היה בין גרמניה לכל העולם ? ומה קורה היום עם גרמניה והעולם, ועם היהודים ? אין ספק, שקשר השכנים עם הפלסטינים, יהא יפה ומכובד לאחר עשיית השלום. בני בכורי אריק הי"ד נרצח על ידי הפלסטינים, ואיני מחפש נקמה או העמקת השנאה, אלא פיוס וחיי שכנות טובה.

לא, לא מאהבת הפלסטינים אני כותב, אלא מאהבת ישראל, ומאהבת האדם.

 

 

 

תגובה
ההחלטה אם להוסיף את התגובה שלך לאתר היא בידי מנהלי האתר.
אי-מייל שם
תגובה
אני מסכים לתנאי השימוש
מסיבות בטיחות האתר, נא למלא בשדה הבא את האותיות שמופיעות בתמונה.
CAPTCHA Image


אם התמונה לא ברורה, לחץ כאן כדי להחליפה
0 תגובות