דף הבית אודותינו מאמרים המילה שלך גלריית תמונות גלריית וידאו וויקיפיס תרומה
פעילות מורה נבוכים

שלום ודת

מאת לאה שקדיאל  09.09.2013

 

 

 

 

כתצפית מקדימה, חישבו על מיליוני הנוצרים באירופה שמתו במלחמות דת בימי הביניים המאוחרים ובתקופת הרפורמה, עד שלבסוף הנצרות המערבית פיתחה מודל של ההפרדה בין דת למדינה כבסיס לדמוקרטיה מודרנית. תהליך זה, ביבשת אחרת, מפריד בין הנצרות משתי הדתות המונותיאיסטיות הגדולות האחרות באזור, האסלאם והיהדות, אשר עד כה, או נכון יותר עוד לא עברו שינוי דומה. במילים אחרות, לערבים הנוצרים שבינינו יש יתרון היסטורי על פני כולנו - המסורת הדתית הקולקטיבית שלהם פונה יותר, תיאולוגית ותרבותית, לשלום. טענתי היא שלמרות שבאזור זה יש גם מוסלמים ויהודים שאימצו את המסורת האירופית של נטרול סכנת הדת, תהיה זו טעות להניח כי מודל זה לבדו יספיק, דווקא משום שהוא תהליך אשר נלקח ממקור חיצוני ולא התפתח באופן טבעי ולכן הוא זר למנטליות של רוב המוסלמים והיהודים. המשימה שלנו אזי היא להסתכל אל תוך הדתות שלנו ולחפש אחר מקורות ומנגנונים טבעיים שעליהם ניתן לבנות את השלום. כיהודיה אורתודוקסית שומרת מצוות ומורה ליהדות, אני אתרכז במסורת היהודית שלי, אבל אני חושבת שההבחנות שלי תקפות גם על האסלאם.

תזה:

שלום הוא נושא מרכזי ביהדות. המילה "שלום" מופיעה בתנ"ך יותר מ- 200 פעם, זהו גם שמו של אלוהים, וזוהי הסיבה שאנו משתמשים בה בכדי לברך אחד את השני כשאנחנו נפגשים. כולנו מכירים את החזון הנבואי של שלום אוניברסלי – הרמוניה בין הזאב והכבש, חרבות שהפכו למחרשות. שלום אינו רק מייצג את ההפך ממלחמה; המילה עצמה מגיעה מהשורש ש.ל.מ, שלמות, מושלמות, והיא בעלת תוכן חיובי. (הדבר תקף לא רק בעברית, אלא גם בערבית, שפה שמית אחרת - "סלאם", "אסלאם"...). 

חכמי התלמוד ראו בשלום את יסוד העולם, והדגישו את מזמור התהילים שקורא לחפש באופן פעיל את השלום, לעבוד בשבילו, ולא רק לשבת ולחכות לו. קיימות דוגמאות רבות נוספות. ובכל זאת - אם הכל כל כך טוב, איך זה שהקיצוניים הדתיים הם כה רצחניים, אלימים, מאיימים ומהווים מכשול לשלום?

אנטי תזה:

חשוב לחשוף את התפיסות הבעייתיות המובנות בתוך המסורת היפה הנוגעת לשלום. שוב, הדוגמאות שלי הן מהיהדות, אבל אני טוענת שדוגמאות דומות ניתן להביא גם ממקורות האסלאם.

שלום פירושו ביטחון, בטיחות, שריון, כמו ירושלים "השלווה" אשר מתוארת כמוקפת בחומה בלתי חדירה ,טירה אימתנית (תהילים קכ"ב). בתקופה המתוארת שלום שלט בירושלים, אבל לשאר העולם הראתה העיר את פניה המאיימות, שנועדו להרתיע את כל האויבים הפוטנציאליים. המתח עדיין היה שם, הצבא עמד על המשמר, מוכן לגרוע מכל, אולי לתמיד חושד.

האדם משיט יד לשלום לאלו הדומים לו, בהתאם לפסוק המפורסם "ואהבת לרעך כמוך". אפילו המתנחלים חמומי המוח של חברון  יכולים להתפאר בקהילה "שלווה" של אהבה ואחווה ביניהם ועם יהודים אחרים בעלי דעות דומות... מתפתחת דיכוטומיה בין האני ל"אחר", לפיה אני עומד לצד האלוהים והאלוהות, והאחר עומד לצד הרוע והחטא (יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, וכו'). מחשבות של טיהור עצמי מתעוררות - שום דבר לא יכול להיות באשמתי, אני הקורבן הנצחי של האויב שבחוץ. הצורך ליצור ולשמור על חברה הומוגנית, על מנת ליהנות מהחיים הטובים, מובילים להדרה, טרנספר, או דיכוי האחר, השונה. האחר נדחק ונשאר בחוץ, ולנצח יקבל את תפקיד הזר הלא אמין שאין לו מקום בדרמה שלי.

סוג זה של שלום נגזר מהשקפת עולם היררכית. בחלק העליון ובמרכזו נמצא אלוהים אחד, וממש בסמוך אליו הצדיק והנאמן - הסוג שלנו בלבד! – שעליו מוטלת האחריות להאיר על שאר האנושות. וכך, תחת שלטונו של המשיח היהודי, התורה לא תצא מציון ודבר ה' מירושלים, והעמים יבואו לביתו של יעקב (ישעיהו פרק ב') – לא פחות מ- Pax Judaica אימפריאלי (אני ממליצה בחום לקרוא את Pax Islamica"" כחלופה לא פחות בעייתית...).

אם כן אין פלא שחזון "השלום האמיתי" - כפי שרבים מעדיפים לקרוא לו – נדחה, במקרה הטוב, לאחרית הימים, לנצח לא ניתן להשגה. כי במקרה הגרוע, אוטופיה היא מתכון ידוע לדיקטטורה (חישבו של ספרטה) ואסון (הטרור של 1790 בצרפת, או "1984" ברוסיה).

סינתזה :

תקווה טמונה במסורת הפרשנות של היהדות והאסלאם – יכולת האדם לנהל דיאלוג עם עברו ומסורתו. דת היא לא טקסט פשוט, אלא טקסט מקושר, אשר דרכו ניתן לחשוף סוג שונה של שלום שעליו ניתן לבנות. שלום זה הוא דיאלקטיקה פעילה בעולם האמיתי, והוא מסוגל ליצור מציאות חדשה, של שינוי מהלך ההיסטוריה. זה עולה כאשר חכמי התלמוד מציגים פשרות כמנגנון הטוב ביותר לצדק - כאשר כל אחד משני הצדדים צריך לתת מעט, כדי שאף צד לא ירגיש מובס. זה קיים כאשר אברהם חילק את הארץ שהרגע הובטחה לו על ידי אלוהים בין העדרים של לוט ושלו (בראשית פרק י"ג). זה מהדהד כאשר הרב קוק, המנהיג הנערץ של הציונות הדתית, אומר לנו להגיד את הביטוי "שלום רב" של התפילה היומית עם משמעות של "שלום ברבים" ולא "הרבה שלום". שמעתי את זה כאן ליד שולחן השבת, כאשר יחזקאל לנדאו לא הסתפק ב"עושה שלום במרומי ויעשה שלום עלינו ועל כל ישראל", אלא הוסיף במילותיו שלו - "ועל כל ישמעאל, וכל יושבי תבל".

הנה דוגמה אחרונה, ודרמטית: בימי התנ"ך, שקט ושלווה שנמשכו 40 שנה מנעו את השמדת האויב, ושיר הניצחון כלל לעג כלפי האם הבוכייה של סיסרא, האויב הכללי (שופטים פרק ה'). אבל, בתלמוד, חז"ל תיארו יבבות אלו כתרועת השופר, אותו צליל שאנו היהודים משמיעים כל שנה חדשה, כאשר אנו זקוקים להעיר את רחמיו של אלוהים על העולם. 

כן, שלום מתחיל כאשר אנו מפתחים את היכולת להזדהות עם אויבנו. ויש ראיות בשפע שאכן זה אפשרי.

 

 

 

תגובה
ההחלטה אם להוסיף את התגובה שלך לאתר היא בידי מנהלי האתר.
אי-מייל שם
תגובה
אני מסכים לתנאי השימוש
מסיבות בטיחות האתר, נא למלא בשדה הבא את האותיות שמופיעות בתמונה.
CAPTCHA Image


אם התמונה לא ברורה, לחץ כאן כדי להחליפה
0 תגובות