דף הבית אודותינו מאמרים המילה שלך גלריית תמונות גלריית וידאו וויקיפיס תרומה
פעילות מורה נבוכים

אימוץ מדיניות חיובית

מאת עטה אל-קיימארי  09.09.2013

 

 

 

חייבים להודות בכל הכנות וההגינות שאף אחד מאיתנו, הפלסטינים, לא ציפה שתכנית התנתקות של שרון תהפוך לעובדה פוליטית או שראש ממשלת ישראל, שהיה ידוע בחוסר הגמישות האידיאולוגי שלו, יציע תכנית שכזו. מלכתחילה, רובנו הטלנו ספק ברצינות הצעתו של שרון.

עם זאת, יש להודות כי המהלך הישראלי החד צדדי לפנות את עזה וכמה יישובים קטנים מבודדים בצפון הגדה המערבית, הוא טוב יותר מכל האופציות האחרות שמטרתן הישגים טריטוריאליים או מדיניים, באמצעות משא ומתן, במסגרת הפסקת אש או רגיעה, והיווה הכנה לקראת חזרתו של תהליך השלום למסלולו הקודם. נושאי הדיון הם התוכניות השונות הקודמות או המקבילות למפת הדרכים, כגון " קודם בית לחם " - תכניתו של שר הביטחון לשעבר בנימין בן אליעזר, תכנית שכונתה "מחוות רצון טוב" במהלך כהונתו הקודמת של אבו מאזן.

ישנן הסתייגויות, חששות והערות לגיטימיות רבות לתכנית ההתנתקות הישראלית, ולמכתב שהוחלף בין שרון ובוש אשר מעניק "לגיטימיות בינלאומית" לתכנית הישראלית בשל הרצון "לפצות" את ישראל על הויתורים החד צדדיים שעשתה. בתמורה, ארה"ב התחייבה להעניק ערבויות בצורת רווחים פוליטיים, טריטוריאליים וכספיים בכל משא ומתן עתידי על הסדר קבע, ונתינת הכרה אמריקאית ארוכת טווח ברווחים אלו במקרה שתקופת הביניים תתארך (מה שקורה בפועל) מבלי להגיע להסדר קבע. לכן, יש הצדקה מלאה להבעת לא רק דאגה וחשש אלא גם מחאה נגד המדיניות האמריקנית שבאופן חד צדדי מזדהה עם ישראל ומעניקה לה הקלות שלארה"ב אין זכות משפטית להעניק בשם, בהיעדר, או שלא בידיעת הרשות הפלסטינית. עם זאת, אם המדיניות הפלסטינית תסתמך רק על מחאות, סייגים, חששות והתנגדויות לצעדים שעשויים בסופו להתממש, בתקווה הקלושה שהיא יכולה להתעמת ולשנות את מסלולם, במקרה הטוב מדיניות זו תהיה מדיניות חסרת תועלת של "עשיית כלום", ובמקרה הרע תהיה מדיניות מזיקה.

במסגרת ההתנתקות מרצועת עזה, ישראל תוותר על כל התנחלויות ברצועה עזה ועל כמה בגדה המערבית בתמורה להפיכת התוואי הבעייתי של גדר ההפרדה בגדה המערבית לקבוע. לתוואי זמני זה יש אפשרות טובה מאוד להפוך לקבוע: בהתחלה כגבול ביטחון ובסופו של דבר כגבול מדיני. ניתן להצדיק טיעון בקלות בפני העולם על ידי האמירה שאין פרטנר בצד הפלסטיני ליישום התכנית הבינלאומית היחידה שנותרה על השולחן (זו שגובשה בפסגת בוש שרון).

ההתנתקות מרצועת עזה וגדר ההפרדה בגדה המערבית משלימים אחד את השני ויוצרים פתרון לבעיה הפלסטינית על בסיס קריטריונים ישראליים בזמן שאנו מנמנמים ומתעלמים מהזמן שעובר. באשר לנו, לנוכח סכנות אמיתיות אלו, אנו לא יכולים להסתמך רק על מחאה, דחייה ותלונות כדרך הפעולה פוליטית הראשית שלנו.

אחת מההצעות הפוליטיות הפלסטיניות הרבות שהועלו כמסגרת לפעולה אסטרטגית אשר צריכה להיות מאומצת על ידינו היא הכרזה על פירוקה של הרשות הפלסטינית. מהלך זה ישאיר את האחריות המשפטית והאזרחית בנוגע לפלסטינים החיים בשטחים הכבושים, על ישראל אשר כרגע פוטרת את עצמה ממחויבותה לפלסטינים בתירוץ שהם באחריותה של הרשות הפלסטינית.

במאמרי הקודם בנושא גדר ההפרדה, כתבתי כי יהיה זה ראוי שפעולה פוליטית תתבסס על ההנחה שגדר ההפרדה תיבנה, ולא להיפך. הדבר נכון גם לגבי תכנית ההתנתקות, אם הנחת העבודה תהיה מוגבלת להתנגדות למהלך, קרוב לוודאי שאנו נפספס את ההזדמנות לאמץ מדיניות אחרת שבה נוכל לשלול את חסרונותיה ולהשתמש ביתרונותיה של גדר ההפרדה.

בכדי להרגיע את המחאות בנוגע לתוצאות פסגת בוש שרון, מזכיר המדינה האמריקאי, קולין פאוול, אמר כי תוצאת הפסגה היא רק שישראל תוציא את כוחותיה ואת אזרחיה מרצועת עזה וכי מדובר בצעד ענק לקראת השכנת שלום ויציבות באזור. תוצאת פסגת בוש-בלייר הינה דומה ויש בה מעט אמת, בזמן שהתחייבותה של וושינגטון כלפי ישראל היא רק בכתב, נסיגתה של ישראל הפכה למציאות. אם זאת, אסור לקחת בקלות התחייבויות שבכתב, מכיוון שהתחיבות שכזו, במיוחד כאשר היא מגובה על ידי מעצמה עולמית, נוטה להפוך למציאות, בדומה להצהרת בלפור. עם זאת, התמודדות עם מציאות זו מצריכה יותר מאשר רק מחאה וכעס.

הרעיון לסגת מרצועת עזה עלה לאחר שתוואי גדר ההפרדה הביא לביקורת, במיוחד אמריקנית. העסקה עם ארה"ב נעשתה בתמורה לשתיקתה בנוגע לתוואי הבעייתי של גדר ההפרדה כגמול על נסיגת ישראל מרצועת עזה. עם זאת, העסקה כוללת הסתייגות חשובה מאוד שאומרת כי גדר ההפרדה תתקיים באופן "זמני וחולף", למרות התוואי הבעייתי שלה, עד אשר יהיה שותף פלסטיני למשא ומתן. אם ישראל לא תצא מגדרה בכדי למצוא שותף שכזה, ואם אנו נשרת מדיניות זו בכך שלא נהפוך לשותף הזה, אנו בעצם נעניק לגיטימציה להתחייבות ש"על הנייר" ולביצועה.

אותו הדבר חל על כל החסרונות האפשריים בנוגע לריבונות שבהם נתקל העם הפלסטיני לאחר נסיגת ישראל מעזה, בעיקר, שליטה על המרחב האווירי והימי, על הגבול עם מצרים, שליטה על מעברי גבול ונושאים נוספים. תירוצה של ישראל לשליטתה בהיבטים אלו הוא היעדר שותף לשלום, אבל אם שותף כזה ימצא, ישראל לא תוכל להמשיך בשליטתה לאורך זמן רב.

לכן, המפתח לכך שמכתב בוש-שרון לא יהפוך להצהרת בלפור הוא במידה רבה בידיים שלנו, למרות העובדה שאנחנו החוליה החלשה במשוואה זו. כל מדיניות שנוקטת בעורמה בכדי להתחמק מהתחייבות בינלאומית ליישום הפתרון המוסכם, כלומר מפת הדרכים על דרישותיה, רק תוביל לאובדן המפתח שעשוי לאפשר לנו להשפיע ולשנות על מהלך המציאות העתידית והיסטורית הזו.

לנוכח התוקפנות הגולמית, המחסור ברגישות של ישראל כלפי הסבל שלנו,  חוסרה המוסרי במציאות אזורית ובינלאומית זו, יהיה זה נבון שלא ללכת במסלול של עימות. עימות כזה רק יוביל לתקיפות נוספות או במקרה טוב דחייה, כישלון ונפגעים נוספים בדרך להגשמת המטרות הלאומיות שלנו.

במצב זה, יהיה זה נבון לשלול את כוחו של היריב במקום להתנגש בו, לרוקן את כוחו ולהשתמש בו בכדי לנצח ולהביס אותו. אם מטרת ההתנתקות מרצועת עזה היא להביא להישגים בגדה המערבית, כל מדיניות שנאמץ חייבת להפיק יתרונות מההתנתקות מרצועת עזה ולשלול הישגים בגדה המערבית. בדיוק כמו מתאבק ג'ודו שמביא את יריבו החזק אליו ולא נגרר לעימות שלא בתנאיו שלו.

על מנת להתמודד עם המציאות, על המדיניות הפלסטינית להישאר חיובית, לא שלילית. היא חייבת לתמוך בהתנתקות הישראלית מרצועת עזה, ולראות בה כצעד לקראת מימוש מפת הדרכים, ולראות בנסיגה כאתגר לבניית ופיתוח רווחת האנשים והמדינה. המדיניות הפלסטינית חייבת לכוון את כל האנרגיות שלה למסלול זה ולעשות מאמצים רציניים בכדי למלא את דרישות מפת הדרכים, כך שנהפוך לשותף שלא ניתן להתעלם ממנו. רק כך מכתב בוש לא יהפוך להצהרת בלפור נוספת.

 

 

 

 

תגובה
ההחלטה אם להוסיף את התגובה שלך לאתר היא בידי מנהלי האתר.
אי-מייל שם
תגובה
אני מסכים לתנאי השימוש
מסיבות בטיחות האתר, נא למלא בשדה הבא את האותיות שמופיעות בתמונה.
CAPTCHA Image


אם התמונה לא ברורה, לחץ כאן כדי להחליפה
0 תגובות