דף הבית אודותינו מאמרים המילה שלך גלריית תמונות גלריית וידאו וויקיפיס תרומה
פעילות מורה נבוכים

אופס, שוב קפצו לי כל הפיוזים

מאת שירי בר   26.11.2013

למי מאתנו זה לא קורה? דווקא מישהי קרובה ויקרה דורכת לנו על יבלת, לוחצת על הכפתורים האדומים, ובאופן אוטומטי ולחלוטין בלתי נשלט אנחנו מתנפלים עליה בזעם. בסכסוכים התגובה הזו מביאה בדרך כלל להסלמה. התגובה האוטומטית שלי נוגעת במקום הפגיע של האחר ומקפיצה גם את מנגנוני ההגנה והמתקפה שלו. אף אחד לא רוצה או לא יכול להתאפק – מה גם שהחברה שלנו לא במיוחד מעודדת איפוק בעניין הזה – והתוצאה היא ריב ומדון לתפארת.

התופעה הזו מוכרת לרבים גם משיחות בחוג המשפחה או החברים שאיכשהו מגיעות לנושא שנוי במחלוקת: המצב המדיני, הכלכלי או החברתי לדוגמא. בהתבוננות מהצד זה נראה כשיח חרשים – כל צד מנסה לשכנע את הצד השני בצדקתו תוך שהוא מתבצר בעמדותיו וחוסם את עצמו מלהקשיב. למעשה, מתחת לפני השטח מתעוררים באופן אוטומטי רגשות שעוצרים את האפשרות להתעניין באופן אמיתי בעמדות שסותרות את עמדתי, או לבחון מחדש את האמת שלי.

התגובות האוטומטיות, לטוב או לרע, הן פרי התפתחות אבולוציונית ארוכת שנים של מוח האדם. במצב של התמודדות עם איום, בין אם הוא ממשי או מדומיין, שיתוף הפעולה הרגיל בין מחשבות ורגשות מפנה את מקומו לתגובות הישרדותיות של תקיפה, בריחה או קיפאון. כאשר מרכז תגובות ההישרדות במוח הקדום שלנו מופעל, המוח החושב כבר לא יכול לפקח עליו באופן רצוני או מודע1.  מצד שני, יש חוקרים שטוענים שגם בהקשרים השונים מאיום 70% מהידע של אדם בוגר – כולל תהליכים פסיכולוגיים ודרכי התנהגות שגורות – הוא אוטומטי ובלתי מודע. אנחנו יכולים להיתקל בטריגר שיעורר התנהגות ומהלכים קוגניטיביים אוטומטיים, מבלי שנהיה מודעים בכלל לטריגר, להפעלת התגובה, ולהתחלת והמשך ההתנהגות - כשאין מודעות, גם אין בחירה2.  

בחברה הישראלית, אחד הנושאים שמעוררים באופן תדיר תגובות אוטומטיות בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא פחד והצורך בביטחון. האמונה שהעולם כולו נגדנו ושאנחנו צריכים להגן על עצמנו מפני הצד השני ש"מבין רק כוח", היא עקשנית ובלתי ניתנת לערעור גם למול שינוי במציאות העכשווית – למשל התיאום הביטחוני השוטף בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית שזכה לברכתם של גורמים ביטחוניים ישראליים. פסיכולוגים חברתיים מסבירים את יעילותו של הפחד כמנגנון הגנה שמטרתו להשיג הישרדות מקסימאלית. למשל, בזיכרון האנושי נוצרת "רשימה" של רמזים שאמורים לעורר פחד. מסתבר שהרשימה כוללת גם גירויים שאינם חד-משמעיים, ושעם הזמן הרמזים שבזיכרון הולכים ומשתנים והרשימה מתרחבת לאיטה. כלומר, אנשים יחושו פחד ויגיבו באופן אוטומטי גם לסימנים שבמקור אין בהם איום או סכנה3

האם זה אומר שכל הפחדים שלנו מדומיינים? בודאי שלא. אך כפי שיזהר באר אומר, "השאלה היא האם אנחנו רוצים שהפחד והחששות יובילו אותנו, או האם אנחנו מעוניינים לשלוט בהם?... חברה בריאה אינה מתעלמת, אינה מכחישה איומים – אך היא גם לא מנוהלת על ידם"4.   ומכאן עולה שאלה חשובה נוספת – האם יש מוצא מהמנגנון הפסיכולוגי של התגובות האוטומטיות שלא משאיר לנו מרווח לנשימה? פול אקמן, מומחה לרגשות ואחד הפסיכולוגים המובילים בתקופתנו טוען שכן5.  הוא מתאר את האפשרות להוסיף מרווח קטן בין הטריגר הרגשי לתגובה. מה שעוזר כאן הוא עבודת מודעות. מי שזוכרת את הפעם האחרונה בה הפיוזים שלה קפצו, ואת ההסלמה והוויכוח סר-הטעם שנגרמו עקב כך, אולי תצליח לעצור את התגובה האוטומטית הבאה ופשוט להקשיב. פשוט? אולי. למה שלא תנסו בבית?

=====

1.  ג'ינה רוס, מעבר למערבולת הטראומה אל מערבולת ההחלמה. מדריך לציבור.

2. ריצ'ארד קלארק (מאמר באנגלית), התנגדות לשינוי: ידע בלתי מודע והאתגר של לשכוח את שלמדנו

3. אצל דניאל בר-טל, לחיות עם הסכסוך.

4. מתוך ריאיון עם חגית ליפשיץ בקול השלום, בתכניתה "זאבים וג'יראפות", פברואר 2011.

5. בספרו של דניאל גולמן, רגשות הרסניים: איך נוכל להתגבר עליהם?

 

תגובה
ההחלטה אם להוסיף את התגובה שלך לאתר היא בידי מנהלי האתר.
אי-מייל שם
תגובה
אני מסכים לתנאי השימוש
מסיבות בטיחות האתר, נא למלא בשדה הבא את האותיות שמופיעות בתמונה.
CAPTCHA Image


אם התמונה לא ברורה, לחץ כאן כדי להחליפה
0 תגובות